בדרך כלל אני אדיש לאנשים שאינם מצביעים, קל וחומר מי שמצהירים על כך בריש גלי ומצפים לתשואות. ביני לביניכם, בשנים רגילות, מדובר לרוב באנשים שבמקרה הטוב הייתי מתאר אותם כחסרי אחריות. אריסטו ואדם סמית, לא שניים שאהבו להסכים, תיארו את האדם הטוב כאדם שמעורב בחברה, בפוליטיקה. אחד שלא מעז להשאיר אותה לפוליטיקאים המקצועיים. "האדם מטבעו הוא חיה פוליטית", ציין אריסטו.
אבל זו לא שנה רגילה, וכשחברים משמאלי ומימיני, חברים טובים שאני מעריך מאוד, דרור פויר ואיתמר פליישמן, פותחים בקמפיין להורדת שיעור ההצבעה, אני לא יכול להישאר אדיש.
כי לפויר ולפליישמן יש תזה מסוכנת, אחת שמשותפת לרוב המערכת הפוליטית שלנו, ההנחה שהפוליטיקה היא עבור הפוליטיקאים. זה לא חדש. מדובר באחת התזות היותר ותיקות בפוליטיקה הישראלית, בפרט בימין. יש לה בסיס, ולפיו כדי להגן על האידיאולוגיות והרעיונות צריך להפריד אותן מהפוליטיקה המלוכלכת. לרוע המזל, היא טועה לחלוטין.
"ועידה מפלגתית, כנס פוליטי גדול, בחירות מקדימות, אינם פגישה מנומסת של חברי דירקטוריון מנומנמים של תאגיד מסחרי אלא פיאסטה סוערת, קרנבל פרוע של נבירת חזירים, נחירת סוסים, תזמורת רועשת ורעש מתגלגל", כתב פעם הסופר האמריקני נורמן מיילר. "כמו יריד ימי ביניימי, ההמון מתאסף ללילה של קטטות וחיבוקים, תאוות בצע ואידיאה, תשוקה ותכליתיות, דם רע ופשרות אידיאולוגית, נקמה ופיוס. והכל טובל בתוך נהר של זיעה". בלי פילטרים מרככים, בלי התחכמויות מעוקרות רגש, לח ודביק מזיעה נוטפת, ריח נקניקיות מתערבב באפטר שייב, מיילר המשובח ממצה את העשייה הדמוקרטית על יופייה וכיעורה, על אכזריותה ואנושיותה. המהות הדמוקרטית היא פעולה אנושית על כל משמעויותיה. אי אפשר לעשות פוליטיקה נטולת פוליטיקה. פוליטיקה בלי שמחת ניצחון, בלי תוגת ההפסד, בלי שמחה לאיד, בלי נקמה שמוגשת קרה בסיבוב הבא, בלי דמעות וחיוכים מזויפים - היא לא פוליטיקה.
מתוך הסדרה "הממשלה" (2010)
שהרי מה היא הפוליטיקה? שדה הקרב הבוצי והמדמם של הרעיונות, "ישחקו הנערים לפנינו" של האידיאות, קרב הטיטאנים שבו המחשבות צונחות כמו למינגים ממגדל השן כדי להפוך למדיניות. ושלא תבינו אותי לא נכון, זה לא עסק נקי. הדרך לניצחון עוברת בבוץ, בגועל. מקיאוולי ודרכיו, דרכי הפשרה הפוליטית המושמצת ושקרי הפוליטיקאים, או אלינסקי ומסעות הרדיפה האישיים, שמרנים או פרוגרסיביים, כולם הבינו שדרך הקרב הזה הם משרתים רעיונות. בשלוש מערכות הימין דפק את זה לגמרי.
מנחם בגין, איש אצילי מדי עבורנו, היה הראשון. מעצב החזון שלפיו האידיאולוגיה יכולה להישמר גנוזה במקדש, טהורה, בלי כלים פוליטיים. ננצח במאבק הפוליטי ואז נביא לידי ביטוי את האידיאולוגיה. אלא שבלי טיפת הבנה היסטורית ופילוסופית, הבית"רים הפרידו מרצון בין שדה הקרב לרעיונות. עד כאן מערכה ראשונה. לא חידשתי הרבה. אבל זה רידד את הפוליטיקה של הימין. בזמן שבשמאל, כל זב חוטם היה צריך להכיר את הטיעונים המרכזיים כדי לדעת להיאבק בשדה הקרב, בימין קיבלו גימ"לים. לאבות המייסדים האידיאולוגיה היתה גנוזה במקום מבטחים, הילדים זרקו אותה לבוידעם. זו המערכה השנייה, שלב העסקנים והנסיכים של שנות השמונים והתשעים. כולנו ראינו כיצד מילוא, מרידור ואולמרט התהפכו.
בגלל חוסר הרצון (והפחד המצמית מההגמוניה) להכניס את הרעיונות הטהורים לשדה הקרב, הפוליטיקה התרוקנה מכל תוכן, ואת מקום הרעיון תפסה הקלישאה. זה קרה באיחור גם לשמאל. ואז, במקום שדה קרב בוצי ומדמם של רעיונות, זה הופך להיות שדה מסריח מגופות מרקיבות של קלישאות עבשות. וברגע הזה, שבו המטרה כבר לא מסוגלת לקדש את האמצעים, הרצון הוא לזנוח את האמצעים. להתכנס לאשליית אחדות מזויפת, כי בכלל אין סיבה למלחמה הזו. במקום לריב על מה שחשוב, שיפסיקו כבר לריב.
זו המערכה השלישית והאקדח של בגין ירה בעצמו וקפץ מהגג. הנדל והאוזר כמשל. האידיאולוגיה שנגנזה בטהרנות ובדאגה נעלמת. כמו שם ה' שהיה כה מקודש עד ששכחו איך להגותו, במקום לאומיות הם אומרים רוח בית"ר, במקום גאווה יהודית מציינים שם קוד הדר. הכל ריק מתוכן. השמדה עצמית רעיונית בשלוש מערכות.
כשאין רעיונות, וכולם נושמים את אותן סיסמאות, הקרב נהיה פרסונלי. הפוליטיקאים שלנו סובלים ממשקל עודף. ציפינו מהם ליותר מדי. למנהיגות, הובלה רוחנית, טפיחה על הגב כשקשה. בדמוקרטיה, הפוליטיקאים הם אינסטלטורים של רעיונות. הביורוקרטים והעסקנים שלנו קרסו תחת ציפיות גבוהות מדי. במקום לקבל את הכרעות הבוחר בגמישות הפוליטית הנדרשת, ציפינו מהם להישאר נאמנים שוב ושוב למשחק כיסאות מטופש מאין כמוהו, ואז צפינו בתדהמה באותן תוצאות שוב ושוב. זניחת הפוליטיקה, מגיעה ממקום נפשי מובן. דווקא בארזים נפלה שלהבת, כי הם פשוט ציפו להרבה יותר.
הגיע הזמן להחזיר את הגלגל אחורה. במקום זניחה ילדותית, הגיע הזמן לדרוש מהפוליטיקאים שיחזרו לעבוד באמת - שישובו לייצג רעיונות. אני רוצה שהפוליטיקאים שלי יריבו, יצעקו, שלא יבחלו בשום אמצעי כל עוד הן חוקיות, לטובת הרעיונות שהם מייצגים. לינקולן הצליח להעביר את התיקון ה־13 לחוקה המבטל את העבדות באמצעות שוחד. לינקולן שנזקק לתמיכתם של יריביו הדמוקרטים, קנה אותם בג'ובים. או כמו שאומר בסרט, תדיאוס סטיבנס האיש של לינקולן בבית הנבחרים: "החקיקה החשובה ביותר של המאה ה־19 עברה בדרך של שחיתות, בעידודו של האיש הטהור ביותר באמריקה".
אני לא רוצה פוליטיקה חדשה, אני רוצה את הפוליטיקה הישנה והקונספט הנשכח של עקרונות, עקרונות שנלחמים עליהם. האלטרנטיבה התורנית לליכוד ולנתניהו מסתמנת כלקט משומר של הפוליטיקה הימנית הישנה, "הממלכתית". כיסאולוגיה של פליטי ליכוד, קלישאות במקום רעיונות, עיסוק עבש בסיסמאות חסרות בסיס של מנהיגות ובדוגמה אישית שמחפים על אפס הישגים ואפס חזון. בזמן שנתניהו מביא שלום על סמך חזון בן 30 שנה, הם יגידו שהוא אופורטוניסט חסר ערכים. הפוליטיקאים שלא בוחלים בתרגילים הדוחים ביותר מדברים בשם הטהרנות. עולם הפוך ראיתי.
דרור ואיתמר, כשאתם מוותרים על הפוליטיקה, אתם מכריחים את כולנו לשתות עוד כוס מהמיץ של הזבל. במקום לוותר, צריך לדרוש מהפוליטיקאים, מימין ומשמאל, שיריבו על מה שחשוב.
