אין כמו משבר למצוא בנפש האדם תכונות שאיש לא פילל (וגם לא רצה) למצוא בו. גם הקורונה סיפקה לנו גיבורים שניצלו את גודל השעה כדי לזנק משגרתיות מבורכת לדרגת נזק סביבתי. קחו לדוגמה את יורם לס, לשעבר מנכ"ל משרד הבריאות ולשעבר מגיש תוכנית בענייני מדע, פנסיונר של המערכת, רחוק מהעין ורחוק מהלב. אבל בחורף שעבר, כשנוצר מחסור בחומר גלם למילוי אולפנים - נקרא לס אל הדגל. לס המציא את הטרנד "זו רק שפעת", התנגד לכל צורה של סגר, בעיקר של מערכת החינוך ("פשע חברתי"), קבע "אין מגיפה", טען שהחיסון הוא בסך הכל "פלצבו כנגד הפסיכוזה הפנדמית" והביע חשד שהוא גורם למוטציה אוטו־אימונית.
כיוון שהצליח לשלב גם זלזול בסכנות הקורונה וגם יותר מקורטוב של סלידה מנתניהו וממשלתו - אימצה אותו התקשורת, ולס סיפק את הסחורה. כאורח באולפנים, גיבור של כתבות פרופיל ואפילו כמגיש תוכנית משלו ברדיו אזורי, תדלקה התקשורת בעזרתו את תחושתם של ציבורים מסוימים שכל צעדי הממשלה שגויים, שלא לומר קטלניים, ושלא זו בלבד שאין צורך בחיסון - הוא אפילו מסוכן. בשבוע האחרון של דצמבר הספיק לס גם לטעון שאין תמותה עודפת מקורונה, שאין מגיפה, שהסגר הוא קטלני, שהחיסון הוא גם פלצבו וגם מסוכן - וגם להתחסן מול המצלמות כמובן. לחיסון לא היו תופעות לוואי: לס המשיך לטעון את טענותיו הנושנות, בביטחון עצמי שחלקו בוודאי נובע מאישיותו הפרטית וחלקו מהעובדה שככל שהוא מקפיד לטעון שאין מגיפה - כך גדלים הסיכויים שמישהו יראיין אותו ויפיץ את הבשורה.
אפשר לסלוח לפרשני הקורונה דאשתקד. המחלה היתה חדשה, אופן פעולתה ונזקיה עדיין לא התבררו, ולכן ההתמודדות איתה היתה עניין של ניסוי וטעייה. נכון, היה אפשר לצפות למידה של צניעות לפני שמהללים את המודל השבדי (מערכת הבריאות השבדית נמצאת כרגע בקריסה) או את הניהול המוצלח של מדינות שעומדת בראשן אישה (גרמניה כנ"ל), אבל מי שמחפש צניעות בכלי תקשורת - טועה בכתובת. וממילא התשבחות והגינויים הורעפו כמעט מהרגע הראשון על פי נטיותיהם הפוליטיות של הפרשנים. וזו היתה אחידה למדי, כרגיל.
אפשר היה להניח לתקשורת לעסוק בשלה, על פי מידת האמינות שבה היא פועלת בשגרה, אלמלא היו לה אוזניים קשובות בכנסת ובממשלה, ואלמלא גם חברי כנסת ושרים, ממש כמו הפנסיונר לס, רוצים תקשורת אוהדת. גם הם רוצים להוכיח קודם כל שהסגר פוליטי, והחיסונים פוליטיים, והמגיפה פוליטית.
קשה להעריך כמה נזק גרמה יו"ר ועדת הקורונה יפעת שאשא־ביטון, שנלחמה במשרד הבריאות בכל צעד: התעקשה על פתיחת חדרי כושר, התנגדה לסגר, זלזלה בהערכות על עלייה בתחלואה וכמובן המשיכה להתעקש שהיא יודעת תמיד יותר מהמומחים של משרד הבריאות, התמקחה עם פרופ' גבי ברבש על תחזיותיו (המדויקות) וכאשר התברר לה שטעתה הגיבה: "אני פשוט לא רוצה להיכנס לעניין של המספרים". פשוט.
פוליטיקאים מסוגה התעקשו על פתיחת מוסדות החינוך גם כאשר התברר שהם אחראים על זינוק בתחלואה (ולכן אנחנו בסגר קשוח עכשיו). ההתפרצות הנוכחית באה עלינו לא רק בגלל מדיניות לא עקבית וקלת דעת, אלא גם בגלל המוטציה הבריטית של הנגיף. אך כיוון שיחד עם המוטציה הגיעו גם החיסונים - ניתן האות לאווירת סוף קורס, בעוד מספר החולים הקשים והנדבקים החדשים עולה מדי יום.
איור: שמעון אנגל
כיוון שגיבורים אמיתיים לא נרתעים ממספרים - רק כעבור שבוע מרגע שהוצגו בפניו הנתונים, ניאות שר הביטחון והמשפטים בני גנץ להסכים לסגר. עד אז נאלץ לפצות במשהו על נטישת רוב חברי מפלגתו, ולפחות להפגין התנגדות אמיצה לכל צעד של ממשלת נתניהו הזדונית ושל שר הבריאות הליכודניק המרושע אדלשטיין. העיקר לצאת גבר. כתבת חדשות 12, דפנה ליאל, סיפרה איך אמר לה חבר כנסת מהאופוזיציה: "אני חושב שצריך לסגור את מערכת החינוך, אבל אני באופוזיציה אז אני לא אגיד את זה. ההורים לא אוהבים את זה וזה לא פופולרי". בכך נחשף המנגנון שבו קודם קובעת התקשורת מה פופולרי ומה לא - ועם זה זורמים. וכיוון שבתקשורת ההפגנות נגד נתניהו פופולריות הרבה יותר מאשר בציבור הכללי - ברור שגנץ הסכים לסגר רק אם יחריגו את ההפגנות. מה הוא צריך להסתבך עם הבייס שלו בתקשורת? גם ככה מצבו לא מזהיר.
יש גיבורים שלא רק דיברו, אלא גם עשו. ראש עיריית תל אביב רון חולדאי חבר ליפה בן דויד יו"ר הסתדרות המורים ולמנהל איכילוב רוני גמזו - שעד נובמבר היה פרויקטור הקורונה של כלל אזרחי מדינת ישראל. אלא שעם פרישתו סיפק לעיריית תל אביב, בניגוד להוראות משרד הבריאות, כמה אלפי מנות חיסון לטובת עובדי ההוראה בעיר. אלה, כמו שאר עובדי ההוראה, ממילא אמורים להתקדם לראש התור אחרי שיחוסנו בני השישים פלוס. אלא שלחולדאי אצה הדרך להפגין גבורה בנושא פופולרי ועל הדרך לקשור יחסים אמיצים עם ההסתדרות לקראת הבחירות ולכן קבע לעצמו תעדוף פרטי, על חשבון אוכלוסיית הסיכון המבוגרת.
בהיותו חולדאי, נתן פרסום מוקדם למהלך וכשנתפס - מיהרה העירייה לשקר ולומר שמדובר בניצול עודפים. גם ראש עיריית פתח תקווה, רמי גרינברג, ביצע תרגיל דומה עם בית החולים בילינסון, וגם אם גרינברג הצניע לכת בפרסום מבצע החיסונים הפרטי - גם הוא לא היסס לטעון שבסך הכל חיסנו מורים מבוגרים בעודפים של סוף היום. וזה עוד כלום לעומת קופת חולים מאוחדת הקטנה, ש־40% מהמחוסנים שלה הם בני פחות מ־60. עודפים. ברור.
במאה שעברה כתב המחזאי ברטולד ברכט את המחזה "אמא קוראז' וילדיה", על סוחרת שמבחינתה מלחמה היא הזדמנות עסקית. טוב לדעת שגם אצלנו יש מי שימנפו מגיפה עולמית להתנגחות בין־מפלגתית, אהדה תקשורתית, פרסום או תעמולת בחירות. לפחות שמישהו ירוויח משהו. חבל רק שזה על חשבוננו. √
