צעקת הגוועלד שמשמיעה המנהיגות הערבית, זו המוניציפלית וגם זו הארצית, היא צעקה אמיתית הנובעת מפחד. הם, ראשי הרשויות וחברי הכנסת הערבים, מבינים כי אבדה להם השליטה בציבור. גם הם יודעים שאותם בעלי מכוניות פאר ובתי יוקרה הפכו להיות המודל לחיקוי לחלק מהנוער. כעת, הם מבקשים עזרה.
אבל הם שכחו לספר לנו שחלק מאותה פשיעה היא כבר מזמן אינה פלילית, אלא כזו שעשויה להידרדר לכדי מצב של לקיחת חלק בפעילות חבלנית עוינת (פח"ע). הם ממש לא רוצים להודות בכישלון המנהיגותי שלהם, שהתרכז כל השנים בהגדרת זכותם של הפלשתינים לבנות מדינה על חורבותיה של מדינת ישראל. עכשיו הם מחפשים מי ייקח על עצמו להוציא את תפוח האדמה השרוף הזה מהאש הבוערת.
כמעט חמש שנים הייתי ראש מועצה ממונה ביישוב בדואי בעל מורשת מפוארת של שותפות בקביעת גבולה הצפוני של מדינת ישראל, מורשת שנשכחה בלהט הפרוטקשן, החמולות והבערות. גם כשהצלחתי להתחיל להחיל שינוי באורחות החיים, במערכת החינוך ובסדר העדיפויות באזור, בחרה המדינה לחזור לסורה ולתת לפוליטיקה הזולה לנצח את הזכות של התושבים לחיות בכבוד. במקום להמשיך בתהליך של הוועדה הקרואה, בחרה המדינה לקיים בחירות ולהחזיר את המצב לקדמותו.
ראיתי את ניסיונותיה של משטרת ישראל להילחם בחוסר סיכוי מול העבריינים החמושים. ככה זה כשהרשות המבצעת והרשות השופטת לא משקיעות מאמץ אמיתי במניעת גניבות נשק ואמצעי לחימה, בחיסול תופעת דמי החסות ובסיכול הגנבות החקלאיות שמזרימות הון תועפות לידיים שאתמול עסקו בפלילים ושמחר עלולות להגיע למצב בו יעסקו בטרור.
עדיין ניתן לעצור את האיום הפוטנציאלי הזה, פשוט צריך להתייחס אליו כאל איום מתמשך. אי אפשר לעשות מבצע ולנוח, זו גם לא מציאות של זבנג וגמרנו. כדי להצליח במשימה למיגור האיום הפנימי הזה, חייבת המשטרה, בראשות המפכ"ל החדש, להקים כוח משימה של מספר פלוגות על בסיס מג"ב, כוח בעל סמכות שיטור ומיומנויות צבאיות, שייתן מענה למציאות הבלתי האפשרית הזו, רגע לפני שהיא עשויה להגיע אלינו הביתה ולפגוע בנו וברכושנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו