יצא כך שאני מסוג הישראלים שהתוכנית הכלכלית של הממשלה עוצבה עבורם. העסק העצמאי שלי נכנס לסגר הראשון ולא יצא ממנו מאז. העסק הזה, שבנוי על התקהלות מאסיבית, היה מקור הפרנסה העיקרי שלי בעשור האחרון, וכשהתחלתי להפנים את ההשלכות העמוקות של הקורונה - הבנתי שאני בצרות.
כמו ישראלים רבים, גם אני פניתי לאפיקי פרנסה אחרים, אבל אלמלא המענקים שהגיעו היישר לחשבון הבנק שלי מדי כמה חודשים - לא הייתי צולחת את השנה הזאת. המענקים האלה, שחושבו באופן מדויק (ומהיר, יש לציין) על פי הפער בין ההכנסות בשנת הקורונה לבין ההכנסות בשנה שקדמה לה, היו מדויקים עד השקל. בזכותם לא נאלצתי לקחת הלוואות, לא נכנסתי למינוס והצלחתי לשמור את הראש מעל המים. זה עוד נדבך שמעיד על תמונה כוללת - לא רק מערכת הבריאות הישראלית נמצאת במצב מצוין, גם המערכת הכלכלית כאן היא מהטובות בעולם.
אבל אלה דברים שאסור לומר בקול רם, מכיוון שהם מפריעים לנרטיב. יוצרי הנרטיב המתוחכמים של ישראל הצליחו לייצר מרחב טיעונים ערמומי במיוחד - כל השמח בחלקו, כל הרואה את חצי הכוס המלאה, כל המעז להכיר בטוב, כל הרוצה להפיח תקווה - אחת דינו, להיחשב כמפגין אטימות לסבלם של המוחלשים. לא פעם ולא פעמיים הותקפתי ברשתות החברתיות בעוון גבהות לב והיעדר חמלה. העניין האירוני הוא שהמתקפות הגיעו בדרך כלל מסוציאליסטים עם פנסיה תקציבית וצמוד־קרקע, שמעולם לא התמודדו עם קשיי הפרנסה שלי יש.
אבל זאת לא האירוניה הגדולה בסיפור הזה, אלא העובדה שדווקא אלה שעמדו בשערי הפאתוס והחמלה וצרחו מלוא גרון "בושה! אנשים מתים כאן מרעב והממשלה מנותקת!" הם הראשונים שיצאו נגד תוכנית הסיוע הכלכלית שנתניהו הציג שלשום, ומציגים אותה כ"שוחד בחירות".
ובכן, "שוחד הבחירות" הזה קיים כאן עוד הרבה לפני שהוחלט לצאת לבחירות, וחשבון הבנק שלי יכול להעיד על כך בקלות. וכמוני קיימים עוד ישראלים רבים, שלא ממש ממהרים לצאת החוצה עם סכומי המענקים שזכו להם - אולי מפחד התגובה הזועמת של אנשי הפאתוס, ואולי בגלל שהאולפנים הממוזגים פשוט לא מעוניינים לארח אותם. הם מעדיפים מרואיינים שצורחים ודופקים על שולחן, כלומר הנרטיב מעדיף.
הנרטיב יזעק על סגר ומייד אחר כך על פתיחתו; הנרטיב יכחיש את הקורונה, ומייד אחר כך יצביע בחלחלה על מספר המתים; הנרטיב יצהיר שלא יגיעו חיסונים, ומשהחיסונים מגיעים - הוא יציג אותם כ"ניסוי קליני בבני אדם"; הנרטיב יקונן על יונה עם עלה של זית, ואז יבעט בהסכמי השלום; הנרטיב התחיל לשנוא את רעיון הדו־קיום אף שהטיף אליו שבעה עשורים; הנרטיב יצא משליטה.
השמאל הישראלי, החומל והסוציאליסטי, מקלל את העזרה הכלכלית של הממשלה לשכבות החלשות אחרי שנה שבה הוא לא חדל לפמפם שהממשלה לא עוזרת. כשהעיתונים המרכזיים בישראל מכנים את התמיכה בעסקים הקטנים ובמשפחות הפריפריה החברתית והגיאוגרפית "שוחד בחירות" - אין מנוס מלהסיק שהנרטיב פשט את הרגל באופן סופי.
