"אָשַׁמְנוּ. בָּגַדְנוּ. גָּזַלְנוּ. דִּבַּרְנוּ דֹּפִי וכו'". מדי יום אנו מתוודים בתפילה, בבוקר ובצהריים, בימים רגילים, כשאין אירועים מיוחדים במעגל השנה. לאורך הימים הסוערים שפוקדים אותנו עם הסגר השלישי - שכנראה עומד לקראת סיומו ההדרגתי, אנו צריכים לעצור לרגע ולבחון את האופן שבו אנו מתנהגים. אם נסתכל על עצמנו מהצד לרגע, סביר שנאמר על עצמנו, "איזה אנשים, כל היום הם רבים אחד עם השני ומאשימים זה את זה, אבל בעצם הם חוטאים באותו חטא ובאותה צורה. מה נסגר איתם? מה הם לא רואים שהם פוגעים בעצמם?".
בואו נקרא לילד בשמו: כולנו אשמים במצב הנוכחי. הקורונה לא מבדילה בין מגזרים. לא מעניין אותה אם הפרנו הנחיות בלוויה או להבדיל בחתונה, וגם זה לא חשוב לה במיוחד אם ניחשף אליה בהפגנה בבלפור או בטיש או בבתי הכנסת שלא פעם הכילו קצת, או קצת הרבה יותר מ-5-10 אנשים.
השיח בתקשורת מוסיף אש לא קטנה למדורה. הביקורת כלפי הפרת הנחיות המונית במגזר החרדי מוצדקת – אבל הצביעות חוגגת מול השתיקה, או התירוצים, מול צילומים מקבילים מהחברה הערבית או מרחוב תל-אביבי. הצביעות וההתלהמות מחלחלות לרשתות החברתיות, והפאודה מקרינה על החברה כולה. וכאן הבעיה: אנחנו עסוקים כל הזמן בהטחת האשמות אלה על אלה, מסבירים לעצמנו ש"אצלנו זה לא אותו דבר", ומתרחקים מכל אופציה לפתרון הבעיה. על הידברות אין מה לדבר.
על הפוליטיקאים אין מה לבנות; הם לא יעשו את החברה שלנו טובה יותר. אנחנו צריכים להפוך את החברה שלנו לטובה יותר בעצמנו. אין ספק שהתנהלות השלומיאלית של כמה וכמה מנבחרי הציבור שלנו לא מפסיקה להפתיע מחדש – עם אפס דוגמה אישית וחוסר רגישות בזמן שכל כך הרבה משפחות נמצאות בקריסה נפשית וכלכלית. החלטות מתקבלות בלי להסתכל עלינו בגובה העיניים, בלי לראות את הצרכים ואת האילוצים של אזרחים מהשורה.
הציבור עייף מזה, והתשישות הזו תרמה לא מעט לשיח האלים ולקיטוב החברתי. בסופו של דבר אנחנו מאבדים את הסולידריות – דווקא ברגע שצריך אותה יותר מכל.
הראל דודוביץ' הוא יועץ תקשורת
