"מפלגת העבודה חוזרת לערכים שלה", כך ציינה בחגיגיות מרב מיכאלי עם פרסום תוצאות הפריימריז. יש למיכאלי סיבות טובות להתרגש. מהרגע שבו נבחרה לראשות המפלגה, ההתאוששות בסקרים לא איחרה להגיע. זה נתון מחמם לב בהתחשב בעובדה שלמעט המקרה שלה - הפוליטיקה הישראלית אינה בשלה כיום לנשים מובילות. גם העובדה שמתקיים במפלגה הזאת תהליך דמוקרטי של בחירות פנימיות היא כמובן מבורכת, ובכלל נראה שמאז לקחה מיכאלי את המושכות לידיה - סומק מחודש פשט בלחייה של מפלגה שרבים מדי מיהרו להספיד.
השאלה העיקרית היא אם המפלגה הזאת אכן חזרה לערכים שלה, או שמא מדובר בערכים חדשים בעלי גוון שמאל רדיקלי עד פוסט־ציוני. בואו ניקח את מי שממוקמת במקום ה־7 במפלגה, אבתיסאם מראענה־מנוחין. מראענה הגיעה למקום ה־12 במרצ, אבל עזבה בטריקת דלת מפני שמדיניות המפלגה היתה "ימנית מדי" עבורה. היא חברת הנהלה ב"בצלם" ובפוסט שפרסמה סיפרה שכשבתה שרה בבית "ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות", היא תיקנה אותה והבהירה לה בעליצות שט"ו בשבט הוא חג ל"נכבות". כלומר, במפלגת העבודה, שהקימה את מדינת ישראל, יושבת מישהי שסבורה שהקמתה היא פשע, או לכל הפחות עוול.
האם מישהי שעזבה את מרצ "הימנית מדי", אשת "בצלם" שעבורה ט"ו בשבט הוא "חג הנכבות", תחזיר את העבודה לערכיה הישנים? כך נראה השמאל הציוני של רבין, של פרס, או אפילו של ביילין? אפילו לא דומה.
אני מתבוננת גם במקום הרביעי ברשימה, הרב גלעד קריב, יו"ר התנועה הרפורמית בישראל. יצא כך שערב היבחרו לרשימה, התפרסמה ידיעה מטרידה על אודות מורה צעירה לחינוך מיוחד ואמא לארבעה ילדים, שנעצרה לחקירה בעוון שישה פוסטים בפייסבוק. מי שפנתה למשטרה ולפרקליטות ולא הרפתה עד שהאזרחית הזו תיחקר - היתה התנועה הרפורמית שקריב עמד בראשה.
בדקתי את הפוסטים של הפעילה: רובם מיידעים את הציבור על אלימות ועל טרור יומיומיים נגד מתנחלים, מקרים שלא מגיעים לתקשורת המרכזית. באף אחד מהפוסטים לא מצאתי משהו שמתקרב להסתה. הרב קריב, הממוקם גבוה מאוד ברשימת העבודה, נקט פעולה בריונית נגד חופש הביטוי. מי שסייעה לו היא נורית ליטמן, המשנה היוצאת של פרקליט המדינה, אותה ליטמן שלא מצאה כל פגם בביטויים "שאהיד, נוח על משכבך בשלום, אנחנו ממשיכים את דרכך" או "ברוח, בדם נפדה את פלשתין". חקירה באזהרה על פוסטים - היא מצאה לנכון לאשר. האם סולם הערכים של הרב קריב דומה לסולם הערכים של מפלגת העבודה של רבין ופרס? אפילו לא קרוב.
רשימת מפלגת העבודה מודל 2021 לוקחת את המפלגה ההיסטורית כל כך שמאלה, כל כך רחוק מהמרכז הציוני, מהשמאל הציוני, לעבר סף האקטיביזם הרדיקלי בואכה פוסט־ציונות. במובנים רבים הרשימה החדשה מסמלת את מותו של השמאל הציוני ולא את "החזרה לערכיו". נכון, בניגוד למפלגות האווירה החלולות שצצו בשנה החולפת כדי לסלק את נתניהו, העבודה בראשות מיכאלי היא מפלגה אידיאולוגית מובהקת. אבל מה שהמפלגה הזאת צריכה לעשות עכשיו הוא לחצות באומץ את הרוביקון ולהכריז על עצמה כמפלגה "פוסט־ציונית גאה ולא מתנצלת" - ושהציבור תכריע בקלפי.
