נשף המסיכות שלא נגמר

אפשר לסמן את מועד הזינוק בתחלואה שיוביל לסגר הבא: סוף השבוע של פורים, בעוד שבועיים בדיוק. התפילות, המסיבות, חלוקת משלוחי המנות - כל אלה הן מתכון בטוח להידבקות המונית, שסופה ידוע מראש. הרי זה מה שקרה בשנה שעברה, בואכה הסגר הראשון.

בקבינט הקורונה החרדי מזהירים כבר שבועות מפני הרכבת הזאת שדוהרת לעברנו. הציבור החרדי עייף, אומרים שם. הוא מאבד אמון. כבר חודשים שהוא שומע רק "לא": לא ללמוד, לא להתפלל, לא לשמח חתן וכלה, לא לנחם אבלים. הוא צריך פתרונות. לדעת גם מה כן.

הפרויקטור רוני נומה דוחק במשרד הבריאות להפסיק לשחק בשחור ולבן. למצוא גם את דרכי הביניים. להבין שאם יאסרו כליל הקראת המגילה בבתי הכנסת, המונים יגיעו לתפילות. שאם יאסרו מצוות חלוקת מנות, איש לא יקשיב. שאם ימשיכו לאסור לימודים, מספר המוסדות שיפעלו מתחת לרדאר יגדל.

מה כן? לנהל את המשבר בהיגיון. לפתוח בתי כנסת ירוקים, למשל. מי שהתחסן פעמיים או החלים - יוכל להיכנס ולהתפלל. כנ"ל במוסדות הלימוד: כיתות ירוקות, ואפילו בתי ספר ירוקים. חלוקת משלוחי המנות? באמצעות אברכים שהחלימו או התחסנו. זה ייתן תמריץ לרבנים לשתף פעולה ולציבור לציית להנחיות.

מפתיע ככל שזה יישמע, נומה וצוותו זוכים ליותר אוזן קשבת אצל הרבנים מאשר בממשלה. ההחלטות שמתקבלות פוליטיות ברובן, תולדה של לחצים שלא פותרים שום בעיה. קחו את הקנסות: הם קטנים, ולא מרתיעים. בקבינט החרדי הציעו להפסיק לרדוף אחרי כל מוסד בשביל קנס זעום, ולעבור לשיטה אחרת. להקפיא תקציב לחצי שנה, למשל. אחרי פעם־פעמיים שזה יקרה, אף מוסד חינוכי לא יפתח עוד. ההמלצה לא התקבלה.

בינתיים, השטח מוצא פתרונות. תלמודי תורה רבים פתוחים. חלקם בבתים, בקבוצות קטנות, לפרקי זמן קצרים. הם מרוויחים גם את מצוות לימוד התורה, וגם את מראית העין של שמירה על ההנחיות והימנעות מעימותים עם המשטרה. ההערכה היא שמספר המוסדות הפתוחים יזנק בימים הקרובים, בעקבות פתיחת מערכת החינוך בערים הירוקות והצהובות. "השטח מבעבע", אמר השבוע גורם בכיר. "אם לא ניתן לו פתרונות יצירתיים, נאבד הכל".

בלי הסברה, בלי תמריצים

נתוני התחלואה בציבור החרדי במגמה ברורה של ירידה. כאמור, פורים צפוי לשנות זאת ולהשפיע מייד גם על הציבור הכללי. חלק מהפתרון טמון בחיסונים. נתוני המתחסנים במגזר החרדי אמנם נמוכים מאשר בציבור הכללי, אבל הם מפתיעים לטובה.

נכון ליום רביעי, התחסנו 68 אחוזים מהציבור החרדי מעל גיל 60 (בהשוואה ל־90 בציבור הכללי ו־57 בציבור הערבי). היקף המתחסנים משתנה בהתאם לערים, ולרבנים. בבני ברק, למשל, יש 65 אחוז מחוסנים מבני ה־60 ומעלה, באלעד 66, בביתר עילית 68, ובמודיעין עילית 99.

הנוסחה של מודיעין עילית הפכה למודל הרצוי. ראש העיר וצוותו מעורבים בעניין אישית, מול קופות החולים והרבנים. בסוף כל יום מועברת רשימה של כל מי שמסרבים להתחסן. אנשי הציבור מדברים איתם, ואם מדובר בהנחיה מהרב - פועלים מולו. במאמץ מעורבות נשים רבות: מתברר שהשפעתן גדולה בעניין הזה מאשר של הגברים.

בערים אחרות המצב מורכב יותר. עמנואל, למשל, נתקלת בלא מעט בעיות. האדמו"ר מסלונים לא ממהר להורות למאמיניו להתחסן. הקורונה היא מחלה של מבוגרים, הוא סבור, והציבור שלו צעיר.

גם בגילים הצעירים יותר יש בעיה. רק 29 אחוזים מכלל הציבור החרדי התחסנו, בהשוואה ל־42 בציבור הכללי (ו־19 בציבור הערבי). בצוות של נומה מצביעים על קצר בהסברה. הציבור החרדי מודאג. בעיקר הנשים, שחוששות מפגיעה בפוריות. ההסברה שמתבצעת בציבור הכללי לא מגיעה אליהן, ובוודאי לא משפיעה. הם זקוקים להסברה אחרת. ולתמריצים. בינתיים זה לא קורה.

היעדר התמריצים הוא שערורייה. על פניו, הציבור אמור לפחד יותר מהקורונה מאשר מהחיסון, אבל זה לא המצב. רוב הציבור (למעט המבוגר) רוצה להתחסן כדי לחזור לחיות. לצאת לעבודה וללימודים. לברוח לחופשה. ללכת לסרט, למסעדה, לכדורגל. הדרכון הירוק אמור היה להיות כרטיס היציאה שלנו לחופשי. עם יותר מ־2.2 מיליון מתחסנים במנה השנייה (נכון לשלשום), אין שום סיבה שלא לאפשר זאת.

אבל הממשלה מתמהמהת. שוב, אותו שחור ולבן. אותה קבלת החלטות טוטלית, שלא מפרידה בין ציבורים וסופה באובדן אמון כללי. אין אף מומחה שסבור שכך זה צריך להתנהל, ואחרי שנה של קורונה גם אין שום סיבה שכך זה יתנהל, ועדיין - זה המצב. שום דבר בעתיד הנראה לעין לא מבשר שזה צפוי להשתנות, ועם פורים מעבר לפינה - כדאי לפחות שנשמח כמו שצריך, כי אחר כך כנראה יהיה פה מבדח הרבה פחות.

האם הציבור יהיה מוכן לוותר על המסיבות? חנות תחפושות ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב // צילום: יהושע יוסף

הפרצה שקוראת לגנב

הרבה מאוד בדיחות רצו השבוע בצה"ל על אירוע הפריצה לבסיס חיל האוויר בנבטים. הפורץ, צעיר בן הפזורה הבדואית, ברח מרכבו לתוך הבסיס לאחר מרדף משטרתי, ואז נמלט מהבסיס לאחר שדילג מעל לכמה גדרות תיל. עם יכולת כזאת, אמר קצין בכיר, כדאי לגייס אותו לסיירת מטכ"ל. לחלופין, הוסיף בציניות, אפשר למנות אותו לאלוף פיקוד הדרום: האלוף הנוכחי נאלץ להתמודד עם הרבה יותר קשיים כדי להיכנס לבסיס של חיל האוויר.

צחוק בצד, כדאי לחיל האוויר לעשות קצת שיעורי בית, ולא רק לו. צה"ל מתקשה לשמור על בסיסיו בנגב, והמחיר כבד. כמות האמל"ח והציוד שנגנבים מהבסיסים מטורפת. פעם זה צאלים, פעם שדה תימן, ויש בסיסים נוספים. לא הכל פורסם.

חובה על צה"ל לפרסם את הנתונים. מה נגנב, מאיפה, ומה נעשה. האמל"ח הזה מתגלגל לארגוני טרור, ומתגלגל לפשיעה. הוא אחת הסיבות לאלימות המטורפת בחברה הערבית. אפשר למנות אלף פרויקטורים לנושא (ואם ממנים, רצוי שהם גם ידברו ערבית), אבל הם לא יפתרו שום בעיה. דרושה תוכנית לאומית נרחבת, שאכיפה וענישה קשה בצידה.

בינתיים נראה שזה לא מעניין אף אחד. לא בממשלה, וגם לא בצבא. סגן מפקד חטיבה אמנם הודח לפני כחודשיים בעקבות גניבה של 40 כלי נשק מבסיס בצפון, אבל שום דבר לא השתנה. אוטוסטרדת הגניבות נמשכת (בעיקר בנגב) ותעוזת הגנבים גדלה. בחלק מהמקרים נראה שהם זוכים לסיוע פנימי, וכשלא - הם מיישמים את האמירה המוכרת שמה שלא הולך בכוח הולך בעוד יותר כוח.

מאחר שהדרג הפוליטי לא עושה דבר, מצופה מהמערכת הביטחונית לפעול עצמאית. אם היא לא תעשה זאת, היא תתעורר בוקר אחד עם חיילים הרוגים בהיתקלות עם גנבים, או עם גנבים הרוגים, או עם אמל"ח אסטרטגי שנגנב, או גם וגם וגם. זה אמנם לא סקסי כמו הגרעין האיראני או פרויקט דיוק הטילים של חיזבאללה, אבל זה חשוב לא פחות, וזה כאן ועכשיו. אם נעצום עיניים, הבעיה לא תיעלם. היא רק תגבר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו