רק מיעוט נותן את הטון

עמנואל פאבר הוא יו"ר ומנכ"ל דנונה מאז 2014. המטה של יצרנית היוגורטים הוותיקה בצרפת, נכנע השבוע (שני) ללחצים של קרנות ההון־סיכון והודיע במפתיע על פיטוריו המיידיים. דנונה הוקמה ב־1919 על ידי רופא יהודי ממוצא יווני, יצחק קראסו, והיא מחזיקה במותג המים אוויאן וגם באקטימל, במילקי בגרמניה, במותגי מזון לתינוקות ועוד. היקף ההכנסות שלה ב־2019 היה יותר מ־25 מיליארד יורו. 

הסיפור מדהים כי קרן ההון־סיכון ארטזיאן פארטרז מוויסקונסין השלימה רק לאחרונה רכישה של 3% ממניות החברה והיא כבר מצליחה להכתיב לה מהלך דרמטי שכזה, אחרי שגררה למהלך את בלו בל קפיטל מלונדון, שאף היא מחזיקה במניות מיעוט בחברה. קרנות ההון־סיכון הללו מכונות "אקטיביסטיות". 

יש דמיון מסוים בין הקרנות האלה לבין הארגונים האקטיביסטיים - בשני המקרים לא מדובר באנשים שבאים לעבודה כדי להיות נחמדים; בוער בהם השינוי המיידי והם להוטים להשיג שינוי בטווח הקצר ביותר, תוך ביצוע פעולות מהפכניות וכואבות. קרנות ההון־סיכון האקטיביסטיות מחפשות לעשות סיבוב מהיר של כסף - לקנות חברות ציבוריות שהן מעריכות שיש בהן פוטנציאל לטיוב מהיר, לעשות בהן שינויים שמשיאים תשואה מיידית ולצאת ברווח. מדובר בקרנות שמעסיקות אנשי ניהול מצוינים, אנליסטים מבריקים ושורה של מומחים פיננסיים, כך שעל פניו נראה שהן באות לעשות חסד לחברות שבהן הן משקיעות. מכיוון שבדרך כלל הן מצליחות לעשות זאת, הן מושכות איתן משקיעים רבים שעוקבים אחריהן כדי ליהנות מהתשואות המהירות.

מציאות חדשה

אלא שמכון המחקר HEC בפריז שניתח את התופעה לעומק, מצא שלחברות המושקעות ההשקעה הזו לא משתלמת לטווח הבינוני והארוך. המכון עקב במשך חמש שנים אחרי 1,324 חברות שקרנות אקטיביסטיות השתלטו עליהן והשווה את ביצועיהן למאגר חברות דומות שקרנות מסוג זה לא השקיעו בהן. תוצאות המחקר גילו שקרנות אקטיביסטיות מייצרות תשואה של 7.7% בשנה הראשונה אחרי שהן משתלטות על החברות, אך מהשנה השנייה להשתלטותן המגמה מתהפכת והחברות רושמות תשואה שלילית ממוצעת של 4.9% בשנה במשך ארבע השנים שאחרי ההשתלטות. גם פרמטרים אחרים מצביעים על חוסר כדאיות לחברות המושקעות בטווח הבינוני והארוך, כמו העובדה שמצבת כוח האדם בחברות מצטמצמת במשך שנים אחרי ההשתלטות. 

מהלך הפיטורים של יו"ר ומנכ"ל דנונה, שהושלם השבוע, אחרי שלפני שבועיים היה נדמה שהן התפשרו על הדחתו מתפקיד היו"ר בלבד, גרר תגובה של זינוק במניית החברה ב־5%. הקרן למעשה דרשה מפאבר תשואות גבוהות יותר, כשהוא, ככל הנראה, ביקש לאזן בין השאיפה של כולם להשיג תשואה גבוהה לבין שיקולים ארוכי טווח של החברה. מדובר בקונפליקט מובנה בין בעלי מניות מזדמנים לבין הנהלה שבונה חברה לטווחים ארוכים יותר. 

העניין המתסכל מבחינת המנהלים הוא שאין להם שום שליטה על כך. אם הקרנות הללו החליטו לטרגט חברה כזו - הן יעשו זאת. הן לא צריכות לקבל על כך שום אישור מהחברה. וכך בוקר אחד כל מנהל של חברה בורסאית יכול להתעורר למציאות חדשה, שבה בעל מניות מיעוט מכתיב לו דרישות ניהוליות, שאם הוא לא יקבל אותן הוא יפוטר. 

המקרה הזה של דנונה הענקית הוא כנראה קצה הקרחון של תופעה של כשני עשורים שלאחרונה צברה תאוצה. כנראה שהטרף הקל ביותר של הקרנות הללו הוא חברות שאין להן בעל שליטה יחיד. בדרך כלל בחברות מהסוג הזה ההנהלה חזקה במיוחד, כי מעליה יש ציבור גדול של משקיעים קטנים, במונחים של אחזקות בחברה. קרן הון־סיכון אחת יכולה בקלות לאגד סביבה משקיעים רבים, מכיוון שכידוע בין המון פאסיבי מי שנותן את הטון הוא מיעוט אקטיביסטי.

האופטימיות חוזרת

מסקר המנהלים של פירמת רואי החשבון PwC עולה כי 76% מהם מאמינים שב־2021 תירשם צמיחה בעולם; זאת אחרי ששנה קודם לכן היה רוב דומה שחשב שהשנה תסתיים בצמיחה שלילית, כפי שאכן קרה. 35% מהמנהלים סבורים שמוקד הצמיחה בעולם יהיה ארה"ב. אלא שהשנה הקודמת היתה קלה יותר לניבוי מהשנה הנוכחית. משבר הקורונה הביא להשבתת פעילות יזומה של הממשלות, והתוצאות מהשבתה ניתנות לחיזוי פשוט. הצמיחה כעת מתבקשת, מכיוון שנקודת הפתיחה נמוכה מאוד. אלא שכל הנתונים מצביעים על כך שההאטה של 2020 היא עדיין לא המשבר, שנראה עכשיו קרוב מתמיד. ממשלות בישראל ובעולם הקצו משאבים רבים כדי לדחות את המשבר האמיתי. בחלק מהמדינות השהו הליכי הוצאה לפועל; השהו הליכי פינוי נכסים מדיירים ודחו פירעון הלוואות. ממשלות ממנות עסקים סגורים וכאלה שהאטו את פעילותם באופן משמעותי וכך אנחנו מרוויחים זמן. הפעולות הללו היו נכונות למצב של אי ידיעה, אבל כעת הפעולות הללו מסוכנות. עד לאחרונה בביטוח הלאומי הגדירו את העובדים שלא רוצים לחזור לעבוד כדי ליהנות ממענקי החל"ת כתופעה שולית. השבוע מנכ"ל שירות התעסוקה אמר שצריך לסיים את החל"ת. זו רק דוגמה אחת לחרב הפיפיות של הסיוע הממשלתי, שעלול להפוך ברגע למקל בגלגל הצמיחה. כך נוצר שוק של מעסיקים שמשוועים לעובדים ועובדים שבוחרים, בצדק, בסיוע ממשלתי במקום בעבודה. 

כל הקריאות של גורמי מקצוע ונבחרים הקוראים למובטלי הקורונה לחזור לעבודה הן קריאות מיתממות המתעלמות מהמציאות. עובד שמקבל מענק של 30 שקלים לשעה מקבל הצעה ממעסיקו לקבל 40 שקלים בשעה, כשמבחינתו מדובר בהצעה של 10 שקלים בלבד - הפער בין המענק לשכר. מה רציונלי יותר מלדחות בנימוס את הצעות העבודה הללו? וכך המדינה הופכת להיות המתחרה הגדול ביותר של המעסיקים. 

סוציאליסטים אוהבים את המונח "כשל שוק". הם אף פעם לא ידברו על "כשל ממשל", שהוא שכיח פי עשרות מונים ממנו. מחיר למשתכן - התוכנית שהציעה דירות מוזלות תוך התערבות בוטה בשוק ותחרות ביזמים היתה הדוגמה הקודמת לכשל הממשל בישראל. 

כל יום שבו הממשלות לא מתעשתות ומשנות מצב מתמיכה לצמיחה מקרב אותנו למשבר, שנראה בלתי נמנע. כשהקורונה תגיע לממדים של שפעת, או פחות מכך, האוויר יתחיל לצאת מהבועות שהממשלות ניפחו. רק אז נדע מהם ממדי המשבר, שהתחיל בניפוח אשראי עוד לפני הקורונה. 

מבחינת שיעור החוב הציבורי, מצבה של ישראל טוב יותר משל הכלכלות הגדולות בעולם. זו הזדמנות פז להזניק את הכלכלה על ידי החזרת העובדים לעבודה והורדת מסים - צעדים תומכי צמיחה. במשבר הקודם, ב־2008, ישראל ניצלה את היתרון שלה. אם תיבחר ממשלת ימין חזקה זה יוכל לקרות גם הפעם, כי ממשלות שמאל מקדמות תמיכה במקום צמיחה.