דבר אלי מילים פשוטות

המרוץ לשום מקום

עיני כל היו נשואות השבוע לירושלים, אבל הרבה יותר מעניין היה לנסוע לשדרות. הפוליטיקה המקומית, שנודעה כמקפצה אפרורית לפוליטיקה הארצית, זוהרת בימים אלה מול ספינת הטיטאניק המבאישה שמספקת חוסר ביטחון לאזרח הקטן ולמדינת ישראל, אך גם לשני שלישים מנבחריה, שלא היו מתנגדים ליציבות תעסוקתית ופוליטית. רון חולדאי הבין את זה מראש ונאחז בקרנות העיר, אלון דוידי קלט ברגע האחרון. יש שיאמרו, לפני הרגע האחרון - עובדה שמספר שלוש  ב"ימינה" לא התפטר מתפקידו כראש עיריית שדרות במהלך המרוץ לכנסת - שאליה לא הושבע השבוע - הגם שלקח חלק פעיל בקמפיין הבחירות המתיש. מקורבים אליו אמרו עוד לפני הבחירות שהוא מחכה לראות מה יילד יום, שלא עוזבים תפקיד משמעותי בשביל להיות ח"כ באופוזיציה שעושה את דרכו לבחירות חמישיות, ושרק אם בנט יכונן קואליציה ודוידי יקבל משרת שר, יתפטר מראשות העיר. 

דוידי אהוד בשדרות ובציונות הדתית, ושיבוצו כשלישי ברשימת ימינה נחשב בזמנו להברקה, בהיותו איש ליכוד. בפועל, כשמביטים בנתוני ההצבעה בעירו, לא בטוח שפרע את השטר: ימינה עלו בשדרות ב־2% בלבד, ונראה ש־10% שירדו מפתקי המצביעים של מח"ל הגיעו ישירות אל מפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ'. בבחירות הקודמות האחרונה לא היתה קיימת, זולת אחוז אחד שנתן קולו לבן גביר, ובבחירות האלה הגיעו לכמעט 11%. 

מי שנותרו מתוסכלים מהחלטתו של דוידי הם שלושה טוענים לכתר שכבר התחילו מרוץ בחירות מקומי: שי בן יעיש שכבר הקים מטה שטח, יניב פרץ ואמיר פינטו. שלושתם ניסו לקבל את תמיכתה הרשמית של הליכוד וחיכו לאחרי הבחירות, ובינתיים כספים הושקעו, מודעות נתלו, ערכים נופחו ולכלוכים פוזרו. יש להם שנתיים וחצי עד מועדן הרשמי של הבחירות המוניציפליות כדי להבין שפוליטיקה זה לא משהו לבנות עליו. מעניין כמה בחירות ארציות נספיק להשחיל עד אז.

נשתוק מעט ביחד

"אני אעשה מה שטוב לעם שלי", אמר בנט השבוע בישיבת מפלגתו. מדובר במילים מוכרות, שהפכו לסימן היכר של ראש ימינה. מבחן הבחירות החמישיות הוא מבחן הכנות של המלל הזה: אם תורכב ממשלה, נאמין להן לטווח ארוך; אם יתחיל קמפיין חדש, יתלווה אליהן מצלול שחוק של מערכון ב"ארץ נהדרת". כבר עכשיו נדמה כי בנט רוצה לעשות מה שטוב לעם שלו, רק לא בטוח שהעם בעניין. כשראיתי את הפער בין הרצינות שבה בנט לוקח את עצמו כמנהיג, לבין הרצון של העם לקבל תשובות מיידיות, נזכרתי בקץ הרומן שלו עם מועצת יש"ע. בשלהי מחאת האוהלים ב־2011, כבר היה ברור שמניעי היציאה אל השטח של החמודים עם האוהל בשדרות רוטשילד אינם רק יוקר המחיה אלא גם יוקר הנתניהו. מה שהתחיל בקוטג' הסתיים בקריירה הפוליטית של סתיו שפיר ואיציק שמולי - שמות שהפכו השבוע סופית לבעלי הילה נוסטלגית. 

נפתלי בנט, אז מנכ"ל מועצת יש"ע, ראה במחאה סמל ישראלי והזדמנות לחיבור בין המתנחלים לבין חלקים אחרים בעם. אוהלי מחאה קמו ממילא במקצת יישובים, כי מצוקת הדיור אינה נחלתם הפרטית של יושבי תוך הקו הירוק, ובנט בעל התפיסה הכלל־ישראלית חשב שהאקט יתפרש לטובת מיוצגיו. במועצת יש"ע לא אהבו את המהלך - בין שפניהם אל תוך המגזר ובין שפניהם אל תוך נתניהו, ההליכה של המנכ"ל לשדרות רוטשילד היתה אקורד הסיום של כהונתו. 

בנט רוצה תנועה רחבה וחברתית, הראש שלו לא תקוע בעכוזו של המגזר, וזה מרשים. אבל הדתי הסביר וגם הישראלי הסביר רוצים להבין מה קורה. לכן רחב וחברתי זה הרבה דברים, אבל מעט אלקטורט. חז"ל ניסחו זאת טוב ממני: תפסת מרובה - לא תפסת. "יאיר לפיד הציע ממשלה בראשותי ואני סירבתי", אמר השבוע בישיבת הסיעה. פרשנים פוליטיים הסבירו כי לו היה לוקח נפתלי את הצעתו של לפיד, היה מוחק לעצמו את הבייס הפוליטי. אבל מיהו הבייס הפוליטי של נפתלי בנט? הרי אין עוד מפלגה כמו ימינה, שהדגימה פעם אחר פעם שאין לה בייס מוגדר. הבייס של בנט  סומך עליו וזוכר את מה שהמנהיג שינן במהלך הבחירות: שהוא לא שולל הליכה עם נתניהו, שהוא לא יישב תחת לפיד, ושהוא יעשה הכל כדי למנוע בחירות חמישיות. כשאת קונה דירה, את יודעת שלא תמיד תקבלי את כל הצ'קליסט במגבלות התקציב - לפעמים זה או מרפסת או מעלית או קיר משותף עם ליאור שליין. מתגמשת. העיקר שאת יודעת על מה ויתרת ולמה. בנט הציב את ראשות הממשלה במקום גבוה בקמפיין שלו, והנה מציעים לו אותה - אז למה הוא לא אומר בדיוק את הסיבה? אפשר להגיד שממשלה עם לפיד זה אחלה ומספיק להחרים את השמאל, אפשר גם להכריז שממשלה כלכלית אזרחית עם מרצ והעבודה זה מגניב. 

בנט אמר שהסיבה היא מהותית, אך גם אם מדובר במהות - אפשר לפרט ולומר, למשל, שמעטים הם הח"כים המסוגלים לשבת עם מי שחוגג כאשר רוצחי חיילים משתחררים הביתה. כי גם סער לא היה לוקח את ההצעה, גם לא גנץ, וכך הגענו עד הלום. אבל חייבים להיות ברורים. כשהבייס יציב, הוא הולך בעיניים עצומות אחרי המנהיג, לטוב ולרע. אבל בנט עדיין לא שם. אני משערת שיש תוכנית סדורה, וממילא כרגע אין רוב, אז ימינה מעלים את המחיר. אבל בדרך לפתרון, השתיקה מאבדת את המצביעים. 

לא משחרר את האקס

אחרי שנתניהו דחף מצביעים אל חיקם הקיצון של עבאס ושל סמוטריץ', הוא מאכזב את האלטר אגו השחמטאי שלו ונותר במלכוד. לו היה משקיע רבע ממה שהשקיע במערכת היחסים שלו עם הקצוות, במנהיגים צומחים כסער ובנט, היתה לו עכשיו ממשלת ימין רחבה - אבל לא בוכים על מנדטים שתויים. בעוד בנט מחזיק את הקלפים קרוב אל הלב, במפלגת הציונות הדתית - סיעה שלפחות שני שלישים ממנה לא מתלהבת ו/או מעוניינת להשתייך לזרם שעל שמו היא קרויה - מתרגלים דיבור ברור. בן גביר ממלא אחר הבטחת הבחירות הראשונה שלו, ולא מחכה לוועדת הבחירות כדי לפסול מועמדים בעלי זהות פלשתינית, אבי מעוז מבהיר לח"כ קריב מדוע רק האורתודוכסיה לגיטימית, וסמוטריץ' בוחר לדבר ברור אל ישות אחרת - בנט. 

חלופת המכתבים הארוכים שהתפרסמה ברשתות החברתיות טרם הבחירות, חזרה להיכתב כאילו הבחירות לא מאחורינו, ואולי דווקא מפני שהן לפנינו. אנתולוגיית מכתבי האהבה האוניברסלית שבה כרוכות מילותיהם של נפוליאון וג'וזפין או של צ'רצ'יל וקלמנטיין, עשויה להתהדר גם במילותיהם הקשות של שני העמיתים לשעבר שהצעידו את הציונות הדתית (המקורית לכאורה) קדימה בימים אחרים. אקסים שלא משחררים כל כך הרבה זמן, בסוף חוזרים להיות ביחד.   טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו