היציבות הביטחונית: ארעיות כמצב יסוד

העליונות שהשיג צה"ל על אויביו היא גורם משמעותי ביציבות הביטחונית שהוענקה למדינת ישראל בשנים האחרונות. אלא שיציבות זו ארעית ביסודה. היא אינה מובטחת - לא רק מפני שאויבי ישראל לא נטשו את חזונם לפגוע בישראל עד כדי לייחל לחיסולה, אלא בעיקר מכיוון שעל פי טבעו של הקיום האנושי, הכל נתון תמיד לשינוי ולתפניות. 

רבים נוטים לראות את עליונות צה"ל על אויביו כהישג בר קיימא מובטח לעד. אומרים שהמדינה כבר הוקמה, ושימי תש"ח עם איומי ראשית הדרך חלפו. אבל המלחמה היא תופעה דינמית, ולעיתים, דווקא מתוך עליונותנו, האויב מפתח רעיונות חדשים במאמץ לעקוף ולשלול את תחומי העליונות שבידינו. כך נהג נשיא מצרים סאדאת לקראת מלחמת יום הכיפורים. כך עושים חיזבאללה וחמאס בפיתוח שיטות לחימה חדשניות. 

מאז ראשית ימי המלחמה, לא נוצר ארגון צבאי שהצליח לאורך זמן להיות תמיד בלתי מנוצח. כך גם בתנ"ך. למלכות שלמה היתה עוצמה אזורית כלכלית וצבאית עם כוח מחץ נייד: "אלף ארבע מאות רכב ושנים עשר אלף פרשים". העם חגג: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". חמש שנים לאחר מות שלמה הכל חלף. שישק מלך מצרים עלה על ירושלים למלחמה. הצבא הגדול שהוכן בימי שלמה והביצורים שהוסיף רחבעם, לא מנעו את התבוסה.

זו נקודת המבט התנ"כית על ארעיותה של יציבות. זה סיפור על מאבק קיומי נמשך והולך, בתהליך מעגלי - במהלך קבוע בסיבוב חוזר ונשנה: מיציבות ורוגע אל הסתאבות, לנפילה ולפעמים לישועה ולהתבססות מחודשת. ואז הארץ שוקטת לתקופה, לפעמים ארבעים שנה, וחוזר חלילה. פרט לנבואות אחרית הימים, זו גישת התנ"ך לכורח החיים בתודעת מאבק מתמיד. 

רוני הירשנזון, אב שכול, כתב: "אני אוהב את הארץ הזאת ואת המדינה הזאת. שתי מצבות סטנדרטיות בהר הרצל, של אמיר ואלעד בניי, מחברות אותי לאדמה הזאת. אופף אותי עצב עמוק, הקושי הגדול ביותר הוא חוסר התקווה. מנהיגים ללא חזון מציעים לנו 'לחיות על חרבנו'. זה מה שמצפה לילדינו ולנכדינו? זו תבוסתנות, זו פחדנות..." (מתוך מכתבו שפורסם על ידי שלום ירושלמי, "מקור ראשון", 22.01.16).

זעקת האב השכול קורעת לב. כולנו עימו בהערכה ובכבוד. אבל ראוי לברר היכן ישנה בכלל אפשרות לקיום ריבוני בלי חרב ביד? תשאלו את הבריטים, שכבר אלף שנים לא חדלו מלחימה בכל רחבי תבל וגם בשנים האחרונות המשיכו לאבד חיילים. 

השאלה העקרונית היא מי בכלל יכול להבטיח לבני אדם את שימור היציבות? ניהול הנדסי אחראי יכול למנוע, למשל, תאונות במערכת הרכבות. אולם בשעה שמדובר בתופעות האדם והחברה, המאמץ לשימור היציבות מתגלה כשונה מהותית מכל מודל ייחוס מתחומי ההנדסה. לא רק שמעת לעת הסדר היציב מאוים מחדש, אלא שלא פעם טבעו והגיונו של האיום המתהווה מתגלים כחדשים, מפתיעים ובלתי מוכרים. האמת הפשוטה הזו ידועה היטב לאנשי עסקים ולמנהלי חברות. תשאלו את מנהלי אגפא וקודאק מה קרה להצטיינות שלהם בפיתוח מצלמות כשהופיעה המצלמה הדיגיטלית.

מומלץ להתבונן כיצד בתרבות המזרח - בכלל זה ביהדות התנ"כית, בתרבות האסלאם, בתרבות הסינית וגם הרוסית - דווקא תודעת אי היציבות היא הנתפסת כמצב היסוד. אם לרגע נוצרה יציבות, היא מוסברת כתוצאה של שיווי משקל אקולוגי ארעי, כמו הרוגע על פני הים. הכל פתוח, הכל בר חלוף, ובכל הצלחה טמון פוטנציאל כישלון ליום המחרת. 

בהפנמת הבנה זו, במאמץ מתמיד להתחדשות כוחות המאבק בחומר ובתעצומות הרוח, תלוי עתיד עצמאות ישראל.  טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו