המשכת אש 

"אמא, תקראי לי שוב את 'דנידין'", מבקש בני לפני השינה. אני נעתרת ומתחילה להקריא על הרואה ואינו נראה האגדי. המחשבה נודדת, כמו בכל הימים שהפכו לשבועות מאז הבוקר הנורא ההוא, אל 239 הדנידינים שלנו, אי־שם במנהרות האויב העזתי. רואים, סובלים את התופת ואינם נראים. מי מטפל בילדה המתוקה, מאכיל את התינוק החייכן וסועד את הסבתא ניצולת השואה במרתף החשוך.

בשמחת תורה נשבר לעם שלם הלב. הכאב מצמית, הכעס מבעבע על אחינו ואחיותינו שנחטפו ממיטותיהם באכזריות על ידי הנאצים של ימינו. אין יום שהם לא במחשבותינו, הדעת אינה סובלת את הידיעה שהם שם.

ובחלוף 47 ימים אנו מתבשרים על עסקה קרבה. הפרטים נחשפים ועימם החלחלה. זו לא עסקה - זו כניעה.

בשמחת תורה, במחיר דמים נורא ואיום, התנפצה לרסיסים הקונספציה שבשמה ישראל ויתרה שוב ושוב על צדקת דרכה, על הלגיטימציה שלה להגן על אזרחיה, על מוכנותה לרדת על ברכיה אל מול האויב האכזר. לעולם לא עוד, כך חשבנו, אך פרטי העסקה מצביעים כי מעבר להצהרות ולמילים הגרנדיוזיות אין דבר וחצי דבר. הקונספציה אספה את רסיסיה כל כך מהר וחזרה לעצמה נוכחת מתמיד, והנה שוב מדינת ישראל מתכוונת להעניק לטובחיה ולמרצחיה את פרס הניצחון תוך שהיא מושפלת עד עפר ויוצרת במו ידיה את ה"סינווארים" הבאים. הרי המשוחרר המפורסם ביותר בעסקת שליט מנהל את העסקה הזאת כאילו אנחנו משחק מחשב בסלולרי שלו, ואנחנו זורמים.

שוב מדינת ישראל תשחרר רוצחים בעבור בניה, אך הפעם רק עבור חלקם, תוך עשיית אפליה איומה. בהתחלה לא ידענו אם זה מוסרי שמדינות העולם מעיזות לרחם רק על מי שמחזיק דרכון זר - עכשיו אנחנו בעצמנו מבחינים בין דם לדם, באופן שמזמין באופן יעיל מאוד את החטיפה הבאה.

שוב מדינת ישראל נוצרת נשק בהפסקת אש שמשמעה הפקרת חיי חיילינו - בדיוק כפי שקרה בהפסקת האש הנוראה במבצע צוק איתן, שבה נהרגו רס"ן בניה שראל ז"ל, סמ"ר ליאל גדעוני ז"ל וסגן הדר גולדין ז"ל, שגופתו נחטפה ומצויה עד היום הזה בשבי האויב הרצחני.

שוב מדינת ישראל מכניסה דלק‏ שמזין את האויב, מזרים דם להמשך הפצצת טילים על ישראל, מחיה את היכולות המבצעיות של חיילי האויב נגד חיילינו ועולה בדם ילדינו המחרפים את נפשם.

איפה גיבורי אמ"ן? איפה השב"כ המפואר? איפה המוסד הנערץ? איפה היו כולם בחודש וחצי האחרונים? האם אין ברשותם ידע על מיקום החטופים? האם היכולות שלהם פחותות מהיכולות שהיו לישראל במבצע אנטבה ב־1976?

וכאילו לא די בזה, ישראל מוכנה ללא פחות מהפסקת איסוף המודיעין, שמשמעה אובדן העיניים והאוזניים של המודיעין שלנו בעזה ויצירת הפקרה על הפקרה של חיילינו ושל ביטחונה של מדינת ישראל כולה.

איפה גיבורי אמ"ן? איפה השב"כ המפואר? איפה המוסד הנערץ? איפה היו כולם בחודש וחצי האחרונים? האם אין ברשותם ידע על מיקום החטופים? האם היכולות שלהם פחותות מהיכולות שהיו לישראל במבצע אנטבה ב־1976?

איפה ארץ הצבי ש"את בניה לא תפקיר לזר"? מדינת ישראל נותנת יד לעסקה בלתי מוסרית שמפקירה את אזרחי ישראל וחייליה. המחיר הכבד שמשלמים כעת רק מנבא את מחיר ההמשך.