לתקווה יש מחיר יקר מדי

לטרגדיה הגדולה אשר התרחשה ביישובי עוטף עזה יש צדדים רבים. חלק מאותם צדדים טרם נחשפו וטרם טופלו.

אני רוצה להתייחס לאחד הצדדים, אולי היותר מצערים וטרגיים של המלחמה: נשים מבוגרות, שבמשך שנים רבות היו פעילות בארגוני זכויות אדם ובארגוני שלום, האמינו וניסו לגשר בין הישראלים לפלשתינים, ואף פעלו לא מעט למען תושבים עזתיים.

הנשים הללו הפכו לקורבנות.

כן, זה קשה מאוד, ובמיוחד לי קשה לכתוב על כך כערבי פלשתיני, כאזרח ישראלי, ולפני הכל כאדם שהאמין ועדיין מאמין בפתרון הסכסוך, כל סכסוך, אך ורק בדרכי שלום ופיוס. לכוח יש גבול ולהרג יש גבול. כל ההיסטוריה לימדה אותנו שסכסוכים לא באמת פותרים במלחמה כי כל מה שיש במלחמה הוא שיפור עמדות.

לאוזניי כבר הגיעו לא מעט סיפורים של אותם פעילים, על אותן קיבוצניקיות, שארגנו אירועים ויזמו פעולות למען קירוב לבבות, תמכו וחיו, למעשה, למען המטרה שהאמינו בה: השלום והפיוס. הן דאגו וטרחו להגיע לכל הפגנה, קראו להסיר את המצור מעל עזה, להכניס פועלים פלשתינים כדי שיעבדו ויתפרנסו.

חלק נכבד מהן גייסו רופאים שיטפלו באוכלוסייה הפלשתינית, ואף הסיעו במכוניותיהן ילדים פלשתינים חולי סרטן וחולים סופניים ממחסום ארז לבתי חולים בישראל כדי שיקבלו את הטיפולים המיוחדים הללו, שלא היו מובנים מאליהם. הכל כדי לעזור, להקל ולעיתים גם להציל את חייהם.

הן האמינו ופעלו למען שני העמים.

הן לא ביקשו תמורה, לא דאגו שיוקירו אותן ולא ביקשו לקבל קרדיט. הן פעלו ממקום אנושי, בתקווה שכל מה שעשו יעזור לקרב את הלבבות בין שני העמים המסוכסכים, ושבעוד שנים יגלו עד כמה הן צדקו.

אין ספק שהפגיעה באותן פעילות היא כפולה ומכופלת. מדובר בפגיעה פנימית ישראלית ופלשתינית.

ישראלית - כי יש בה סוג של שמחה לאיד לכל מי שטען בעבר "אמרנו לכם" שלא ניתן להאמין או לסמוך על הצד השני, ויש לא מעט כאלה. ומנגד, זו פגיעה בציבור הפלשתיני, שכביכול מוכיח את צדקתם של שונאיו מבחינה מהותית, ומבחינה פרקטית זו פגיעה אנושה דווקא באותם חולים ובני משפחותיהם שמצאו אוזן קשבת, כתף תומכת ואף סיוע חומרי. אותן משפחות שזכו לחוש את דאגת נשות השלום קיבלו משפחה ישראלית וטיפול שלא היה בנמצא עבורן, וספק אם בחודשים הקרובים או בשנים הבאות יחזור המצב לקדמותו.

חלק נכבד מהן גייסו רופאים שיטפלו באוכלוסייה הפלשתינית, ואף הסיעו במכוניותיהן ילדים פלשתינים חולי סרטן וחולים סופניים ממחסום ארז לבתי חולים בישראל כדי שיקבלו את טיפולים מיוחדים

עם זאת, יש גם אור בקצה המנהרה, ויש עוד אנשים שמאמינים כי אין דרך אחרת מלבד הפיוס בין שני העמים, שידעו כבר מספיק טראומות וטרגדיות. אין תחליף לדיאלוג.

אחד הארגונים המפתיעים בשבועות האחרונים הוא ארגון המשפחות השכולות הישראליות והפלשתיניות, אולי הארגון היחיד שלא מעוניין לגדול ולהתרחב, כיוון שהוא לא רוצה שיתווספו עוד למעגל הדמים.

שם עדיין לא איבדו תקווה ומנסים להשפיע.