פושעי התיעוד לדין

טרור לא נגמר במעשי רצח מרכזיים. העיתונאים הזרים הם שותפים מלאים לדבר עבירה וסייענים של ארגון הטרור - שגם משרתים את הטרור הפסיכולוגי שמבצע חמאס מאז תחילת המלחמה.

התוודענו לכך בסרטונים המאוחרים, שמראים כי ב־7 באוקטובר פרצו צלמים המייצגים את אתרי החדשות הגדולים בעולם בצהלה ובהתלהבות מרבית, ונכחו בשטח בזמן רצח וחטיפה של ילדים, נשים וקשישים, מקרי אונס ברוטאליים ועוד, ואנחנו ממשיכים להיות עדים למעורבות עיתונאים בהפצת טרור פסיכולוגי של חמאס.

הדוקטרינה של שותפות לדבר עבירה מרחיבה את מעגל החבות, ומאפשרת להטיל אישום פלילי על אנשים שאין להם את כל יסודות העבירה הנדרשים. לכן, כיום ניתן להעמיד לדין לא רק את מי שמבצע בפועל אלא גם את מי שנתן עצה, שכנע, סייע, עודד ונכח. כולם שותפים מלאים לעבירה.

מי הם העיתונאים האלה? האם הם היו מעורבים במתקפה? האם הם ידעו מראש? התשובה ברורה: אלו שידעו על הטבח, ששתקו וצילמו בזמן שילדים נטבחו, אינם שונים מהמחבלים - ועליהם לעמוד לדין על סיוע לטרור.

הטיעון הזה נכון שבעתיים בעידן הנוכחי, שבו צילומים וסרטונים משמשים חלק מרכזי בלוחמה הפסיכולוגית שמפעיל חמאס על אזרחי ישראל - וגם על העולם, כפי שנוכחנו עם הפצת סרטוני החטופים. תמרון כלי תקשורת הוא רכיב מהותי בלוחמה פסיכולוגית, וכשצלמים מהמובילים בסוכנויות הידיעות ובערוצי הטלוויזיה משתפים פעולה עם הרוצחים - עצם מעורבותם מקנה נופך של אמת לצילומים, שעלולים לשמש לאחר מכן כדי לקדם את מטרות חמאס.

ייתכן שהצלמים אחראים לעבירות נוספות. ישראל היא אחת מהמדינות שהחליטו בצעד מודע להפוך את הלא־מוסרי גם ללא־חוקי, והטילו על כולנו שתי חובות: חובה לפעול כשיודעים שאחרים זוממים לפשוע, וחובת הצלה. אם הצלמים לא ידעו ולא חשדו מראש (ומה חשבו? שחמאס הזמינו אותם לצלם בר־מצווה?) - עדיין עברו עבירה, גם אם קלה, על פי חוק "לא תעמוד על דם רעך".

בפשטות: כשאדם רואה אחר נפגע, הוא צריך להושיט יד. ואם היד שלו תפוסה, על ידי מצלמה נניח, הוא צריך להודיע - למערכת או לרשויות - כדי לנסות למנוע את הפגיעה, או לפחות למזער אותה. אגב, לצלם מעשים מחרידים כאלה זו לא מקצוענות, אלא חוסר אנושיות, חוסר דאגה לאחר ועבירה פלילית - ובצדק.

כיום ניתן להעמיד לדין לא רק את מי שמבצע בפועל אלא גם את מי שנתן עצה, שכנע, סייע, עודד ונכח. כולם שותפים מלאים לעבירה

על מדינת ישראל לפעול בכלל המשאבים כדי לאתר את הצלמים והעיתונאים שביצעו את הפשעים בשטח ישראל, כדי להעמיד אותם לדין בגין סיוע לטרור. הרשתות הבינלאומיות לא יכולות להסתפק בהשעייתם, עליהן לשלם מחיר על פשעי המועסקים שלהן.

הצורך לדווח על המתרחש לא פוטר שום אדם מהחובה למנוע פגיעה בחפים מפשע. אם העיתונאים יכלו למנוע את הטבח או לצמצם אותו, והעדיפו "לבצע" את עבודתם העיתונאית על פני הצלת חיים - הם מעלו בחובה המוסרית המוטלת עליהם כבני אדם, ויש להעמידם לדין. עכשיו.