חומרים שמהם עשוי חינוך

זום. ועוד זום. מחר כן מגיעים לבית הספר, מחרתיים לא, בינתיים אין היסטוריה. המורה מגויס.

המשפחה ההיא פונתה, לשכנים יש בת חטופה, חברים איבדו את הבכור שנפל בעזה, העסק המשפחתי קורס. הבניין רועד כשכיפת ברזל פוגשת בקסאם שמרחף מעל הראש. בחדר המדרגות, בשמונה בערב, אי אפשר לשמוע כלום מלבד קולן של יונית לוי או הילה קורח.

מדינה במלחמה זה לא מצב נורמלי. אחרי טבח, כשיותר מ־200 מאזרחיה חטופים, זה מצב משנה חיים. אין אדם במדינה שנותר כפי שהיה ב־6 באוקטובר.

וגם אל האירוע הקשה והנורא הזה הגענו עם הלשון בחוץ, עייפים ומותשים, שונאים ומפולגים, מתאוששים משנתיים של קורונה.

ובתוך הכאוס הזה מערכת החינוך מנסה לשמור על שגרת לימודים. מורים ומורות נאבקים בציפורניים כדי ללמד, מנסים בשארית כוחותיהם וכוחות התלמידים להספיק חומר כדי לגשת לבגרות. מול תלמידים שהקשב שלהם אפסי, שהתבגרו מהר מדי, שהמדינה הקשה הזאת הפכה אותם חסרי סבלנות, אגרסיביים וקצרי רוח. מערכת חינוך שסובלת ממחסור במורים, מכיתות צפופות ומשרים שמנסים לשנות אג'נדה בכל קדנציה, מנסה להתמודד עם סיטואציה ששינתה סדרי עולם.

אין היגיון בלנסות לשמר את הקיים. אי אפשר להמשיך לדרוש מהמורים ומהתלמידים את מה שדרשנו מהם לפני השבת השחורה. צריך לעצור ולחשוב מה המילה חינוך אומרת בעת הזאת. האם עוד פרק בתנ"ך או נוסחה במתמטיקה הם מה שחשוב כרגע? שמא אפשר לייצר משהו שונה, שיש בו למידה, ערכים וגם השלמה עם צורכי השעה?

תחשבו רגע על מופע סטנד־אפ שבו כולם צוחקים יחד, שאחריו מדברים על הומור בשעות קשות, כולל בשואה. גם שיעור היסטוריה וגם דיון ערכי

שר החינוך יואב קיש כבר מדבר על כך. יש יוזמות שונות של יציאה לקטיף, מי ליום אחד ומי לשבוע ויותר. ילדים וילדות שכבר שנים יושבים מול מסכים וחושבים שעגבניות גדלות במקרר של הסופר, מריחים אדמה אחרי גשם ראשון ומרגישים שמש קופחת. מושיטים יד לירק או פרי שבלעדיהם עלולים להירקב וליפול על הקרקע, עובדים שכם אל שכם, מתרגלים פעילות גופנית, לומדים חקלאות, וגם מפנימים את משמעות המושגים זמן ותוקף ועת. שיעור נפלא בפילוסופיה.

את היוזמות הללו צריך להרחיב ולהעצים, במקום כיתות תיאטרון וקולנוע ומוזיקה וריקוד ומוזיאונים. הסחת דעת שבאותה עת ממש מרחיבה את הדעת. תחשבו רגע על מופע סטנד־אפ שבו כולם צוחקים יחד, שאחריו מדברים על הומור בשעות קשות, כולל בשואה. גם שיעור היסטוריה וגם דיון ערכי.

במקום מבחנים, תלמידים צריכים לכתוב עבודות חקר בקבוצה, לשקף את מה שקורה עכשיו. חייבים לאפשר להם לחוות ולעכל, לשתף ולתת כתף, להכניס שאר רוח. מעט תבונה, רגישות ויצירתיות בעולם שהתהפך עלינו ועליהם.

נכון, השגרה חשובה. אבל שגרה לא חייבת תמיד להיצמד לעצמה.

הנפש הישראלית נמתחת יום־יום עוד קצת ועוד קצת, נוגעת בקצוות של עצמה, משתפשפת ונשרטת מהמציאות. דווקא עכשיו למערכת החינוך יש הזדמנות אדירה להפסיק ללמד - ולהתחיל לחנך.