חיים לצד ההזדהות

מאז הטבח בעוטף אני מוצאת את עצמי דומעת מול הסרטונים, מול הראיונות, מול החיילים.

אין יכולת להכיל את כל הכאב, הצער והאובדן. כל אחד, אני מניחה, מעמיד בדמיונו את עצמו בתוך הסיטואציה וחושב מה הוא היה עושה, אם היה צריך להציל רק ילד אחד. אם היה צריך לבחור בין הורים לבין ילדים, בין בן זוג לבין אח.

מצבים בלתי נתפסים, שקרו.

ברשתות החברתיות מסתובב סרטון מהשבת ההיא, שמתעד חילוץ של ילדה ותינוקת מתוך מכונית בשדרות. ההורים נרצחו, הדי היריות מסביב נשמעים בבירור.

אחד השוטרים מתקרב, וכאשר הוא פותח את הדלת האחורית של המכונית נשמע קולה של הילדה, בת 6, בקול מלא אימה, מתחננת על חייה - "לא, בבקשה לא", היא צועקת, משוכנעת שבאו לירות בה. השוטר אומר לה: "משטרה, משטרה, לא יורים". מנסה להרגיע.

והילדה אומרת: "אתם של ישראל?" "- כן, חמודה, כן", עונה לה השוטר. "תיקחו אותנו", היא מתחננת. "אנחנו ניקח אתכם", הוא עונה לה, "בואי". ואז היא אומרת בקול בוכים: "אני כאן עם תינוקת".

ורואים תינוקת קטנה מכוסה בחפץ כלשהו בצבע אדום. והוא מרגיע אותה ואומר: "ניקח את שתיכן". הלב נקרע.

בשבוע שעבר הייתי בעוד ניחום אבלים של משפחה שאיבדה יקירים בעוטף. עוד משפחה שאפילו לא יכולה לקבור את יקירה בקיבוץ שבו חיו. הייתי גם במאהל של משפחות החטופים. הזעם שם הולך ומצטבר. חוסר האונים אינו נותן מנוח.

והלכתי לאקספו בתל אביב לקנות ירקות ופירות מהעוטף, כחלק מהתרומה לקהילה. והייתי גם בבית קפה עם חברות. וישבנו ואכלנו וצחקנו במשך כשעה, שבה המציאות דמתה למה שהכרנו לפני 7 באוקטובר.

אני מספרת זאת, כי הבנתי שבני משפחות החטופים מרגישים שהתל־אביבים חזרו לחייהם. והם צודקים. בתי הקפה הומים, המסעדות חזרו בחלקן לפעול, ולא רק במשלוחים, ואפילו בתי הקולנוע חזרו להקרין סרטים. פיקוד העורף אישר לחזור לשגרת חיים רגילה, בעוד הם נשארו עם חוסר האונים.

טוב שכל תל־אביבי וכל אזרח ישראלי שאינו חושש לנסוע בכבישי ישראל, יגיע למאהל החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב או מול השער בקריה בקפלן. כן, חייבים להראות סולידריות עם המאבק שלהם להחזיר את כל החטופים

בדקה הראשונה שבה שמעתי את מה שבני המשפחות חושבים, אמרתי - וואלה, צודקים. כולנו צריכים להיות לצידם ולנהל איתם את המאבק, וטוב שכל תל־אביבי וכל אזרח ישראלי שאינו חושש לנסוע בכבישי ישראל, יגיע למאהל החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב או מול השער בקריה בקפלן. כן, חייבים להראות סולידריות עם המאבק שלהם להחזיר את כל החטופים, ובכללם גם את הדר גולדין ואורון שאול, שחמאס מחזיק אצלו מאז מבצע צוק איתן. ושנזכור לעולם לא לנרמל את המצב, כי הוא לא נורמלי ואסור להתרגל אליו.

אבל, יש גם צד שני לאותו המטבע.

חוזקה של חברה נבחן דוקא בימים קשים. העובדה שחוזרים לעבוד, ולחיות, ולשבת בבתי קפה, אינה מצביעה על חוסר עניין במה שקרה לקהילת העוטף או על חולשה וניתוק. היא מצביעה על חוזקה של החברה, שבסופו של דבר חייבת לחזור ולייצר ולצרוך ולחיות.

כי כולנו - כן, כולנו - רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאיתנו ילך מעימנו, משהו מת בנו ומשהו נשאר איתו (מילים: מוטי המר).