מתי נלמד לשתוק נכון

האתגר הגדול ביותר של החברה הישראלית ביום שאחרי יהיה לשתוק. האחווה המופלאה שאנחנו רואים בכל מקום היא אחווה של ימי חורבן, לא של ימי שגרה. ביום שאחרי המלחמה נצטרך לשקם לא רק את הנפגעים, אלא גם את המערכת הפוליטית והממשלתית - ואז יתפרצו שוב המחלוקות הקשות. זו תהיה שעתה הגדולה של השתיקה.

הרי מה קורה לנו במלחמה? מתנחלים מהר חברון יוצאים להציל את תושבי הקיבוצים; מתנדבי "אחים לנשק" מחלצים ביביסטים משדרות; אזרחים דוברי ערבית מקימים חמ"ל הסברה ישראלי; מתנדבים חרדים עובדים מסביב לשעון כדי לטפל בגופותיהם של נרצחי מסיבת טבע; מסעדות בתל אביב מכשירות את המטבחים כדי לשלוח אוכל לחיילים שומרי כשרות. ההגדרות והחלוקות הישנות מתפוגגות מול האויב האמיתי, מול הזוועה האינסופית. בחרנו שוב באחווה היהודית־ישראלית. בתוך החרדה והכאב אני מתהלכת בתחושה שאין אדם במדינה שלא אעשה בשבילו כל מה שביכולתי, ושאין אדם במדינה שלא יעשה עבורי כל שביכולתו.

אבל יש גם צד שני. הרבה קונספציות קרסו בשעות הארורות, ולא רק המרכזית והבולטת שבהן - הקונספציה שלפיה אפשר להילחם בעזה ולהשאיר אותה שלמה. מעטים האנשים שלא הרגישו לבנים שלמות נופלות מחומת תפיסת עולמם, מותירות חלל שיצטרך להתמלא ברעיונות חדשים, במחשבות חדשות ובניסיון חדש לגבש תפיסה קוהרנטית של המציאות.

גם השקפת העולם שלי עברה טלטלה. אני מרגישה אותה עוד לפני שאני יודעת לנסח אותה בכלים אינטלקטואליים. אין לי ספק שהוויכוח המחודש שיתעורר כאן בשש אחרי המלחמה יהיה טעון ונפיץ יותר ממה שאפשר לדמיין. חיבוק האחים האמיץ והאמיתי שמורגש בעת מלחמה לא יעמוד לנו בעת לא־מלחמה (שלום זו מילה גדולה), אם לא נשכיל לתרגם אותו לכלים של ימי שגרה.

הוויכוח הפנים־ישראלי הוא תמיד ויכוח על החיים ועל המוות. בסוף כל משפט שאתה אומר בישראלית יושב מחבל עם נרגילה, וכל אחד מאיתנו משוכנע עד שורשי שערותיו שדעתו של יריבו הפוליטי הרת אסון. עכשיו, אחרי הטבח הנורא ביישובי העוטף ולפני שהמלחמה הממשית התחילה, כל המחשבות החדשות שלנו יתמקדו בשאלה אחת: מה ימנע ממראות הזוועה להתאפשר שוב. האופן שבו אנחנו מנתחים את אירועי 7.10 ואת מה שקורה ויקרה אחריהם הופך גם הוא להיות עניין של חיים ומוות. הטראומה טרייה ומתקתקת, וכולנו נוגעים בדבר. השורדים והחטופים ובני המשפחות והשכנים והחברים והחיילים וההורים והאחים.

ביום שאחרי המלחמה נצטרך לשקם לא רק את הנפגעים, אלא גם את המערכת הפוליטית והממשלתית - ואז יתפרצו שוב המחלוקות הקשות. זו תהיה שעתה הגדולה של השתיקה

אנשים שמדברים על ענייני חיים ומוות הם אנשים נסערים, חרדים, ממוקדים, שאין להם זמן או סבלנות לבולשיט. ובתוך הסערה הזו אנחנו נצטרך ללמוד להתגבר ולשתוק. ב"לשתוק" הכוונה היא להביע את דעתנו ואת עמדותינו, אבל גם לתת מקום אמיתי לאחרים להביע את שלהם. לבנות עתיד טוב יותר, ולהקשיב היטב לתמונות העתיד שמציעים אחרים. להציע את התפיסה שלנו לא בצורה המושחזת והנוקבת ביותר, אלא בצורה הנשמעת ביותר. אם לא נלמד זאת, ניגרר למחול שדים מבהיל שבו כל מי שאנחנו לא מסכימים איתו יואשם אוטומטית באחריות לשריפת תינוקות.

יש מחלוקת פוליטית בישראל. לעולם לא נסכים על הפתק בקלפי, אבל אין לנו עוד פריבילגיה להתבצר בעמדותינו. סימון האחר הפוליטי כיריב הוא טעות ששילמנו עליה בריבית דריבית. נצטרך ללמוד להגיד: אני לא מסכים איתך, אבל עתידנו המשותף תלוי ביכולת שלי להקשיב לך, לספוג את נקודת מבטך, לחפש את הלוגיקה שלך. הייתי מוכן להקריב את חיי למענך, אני מוכן גם לעשות כל שביכולתי כדי שנחיה כאן זה לצד זה. הקיטוב מזין את הקונספציה (ואת הטוויטר), המחויבות לשותפות מזינה את העתיד. נזדקק להרבה חמלה והקשבה כשכל זה ייגמר. כדאי להכין את המצברים כבר עכשיו.