הרוצח השקט - קטאר

הטבח המזוויע שביצעו מרצחי חמאס בזקנים, בנשים ובילדים, ואף בתינוקות בעריסתם, שכל חטאם הוא היותם יהודים - נעשה בעידודה של טהרן ובנשק שזו סיפקה לחמאס או סייעה לו לייצר. אבל הכסף שמימן את הטבח, וגם הלהטת הרוחות בשירשות מלחמת הג'יהאד של חמאס ושל חיזבאללה בישראל - מקורם בקטאר, שבה שוכנת, כידוע, הנהגתו המדינית של חמאס. ועל כך נאמר: "מצא מין את מינו", או במקרה שלפנינו - הנחש החמאסי מצא חום ותמיכה בקן הנחשים הקטארי.

קטאר משקיעה מיליארדי דולרים ברחיצת ידיה מהדם ובשיווק תדמיתה כמדינה מודרנית, ואף פרו־מערבית. אבל הדולרים הללו לא מטשטשים את העובדה הפשוטה שבישראל, ובעצם בכל מקום במזרח התיכון, מן המפרץ הפרסי ועד לצפון אפריקה, שבו נשפך דם של חפים מפשע - עקבותיו ונתיבי הדולרים שמימנו את הרוצחים מובילים לקטאר.

על ישראל להכיר בכך שלא רק הקונספציה שלפיה חמאס הוא מבוגר אחראי, שראוי להפקיד בידיו את עזה כדי שישמור בעבורנו על השקט, קרסה ברעש גדול. לצידה קרסה קונספציה מופרכת לא פחות, שלפיה קטאר היא שותפה של ישראל ושל המדינות המתונות באזור במאמץ להשיג רגיעה ולהבטיח שקט, וכל שנדרש הוא להעניק לה לגיטימציה וחיבוק חם, ולאפשר לה להזרים מיליארדי דולרים בתקווה (שנכזבה) כי אלו יממנו פיתוח כלכלי, ולא טרור.

את זאת, אגב, גילו שליטי ערב הרבה לפנינו. עוד ב־2018, רבות ממדינות ערב, ובראשן ערב הסעודית ומצרים, ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם קטאר והטילו עליה חרם מדיני וכלכלי, כי לטענתן היא וערוץ אל־ג'זירה שבבעלותה מפיצים שנאה ומעודדים קיצוניות ואלימות. אך התגייסות מדינות המערב למען קטאר בלמה את המהלך הערבי להעניש את שליטיה ולהחזירם למוטב. מתברר שוב, אפוא, כי לפעמים כדאי להקשיב לשליטים הערבים, המכירים את "הסחורה" לא פחות טוב מאיתנו.

כך במקרה של חמאס, שתחת עינינו העצומות בנה לעצמו מדינת טרור, הגם שמצרים ומדינות ערביות אחרות ניסו להזהיר אותנו כי חמאס, כמו האחים המוסלמים אצלן, הוא סכנה שיש לחסל, ולא לנסות לשנות את דרכו בתקווה לימים טובים יותר. וכך, מתברר, גם במקרה של קטאר, שהתבררה כקן צרעות המסכן את היציבות ואת הביטחון באזור.

אך קטאר מצליחה לתעתע בנו ובעולם. היא מתחבקת עם האיראנים ומעודדת גורמי טרור קיצוניים במזרח התיכון, אבל בה בעת מארחת כוחות צבא אמריקניים על אדמתה. אלו מגינים על קטאר, ומאפשרים לה לשחק את משחקה הכפול.

וכך, בעוד ערוץ אל־ג'זירה מתאר את ארה"ב, ולא רק את ישראל, כאויבת, ומעודד לפגוע בה ובאינטרסים שלה - בעליהם של הערוץ, שליטי קטאר, זוכים בשבחים ובדברי תודה של הממשל האמריקני, שעדיין רואה בה בעלת ברית אמינה. האמריקנים מוכנים, אפוא, להפנות מבטם ולהתעלם מהחסות ומהתמיכה שמעניקה קטאר למרצחי חמאס - וגם לתנועת הטליבאן, אגב, ולעוד תנועות אפלות וחשוכות שהפכו את קטאר למוקד פעילותן.

אך קטאר מצליחה לתעתע בנו ובעולם. היא מתחבקת עם האיראנים ומעודדת גורמי טרור קיצוניים במזרח התיכון, אבל בה בעת מארחת כוחות צבא אמריקניים על אדמתה. אלו מגינים על קטאר, ומאפשרים לה לשחק את משחקה הכפול

אבל מה לנו כי נלין על הממשל האמריקני? הרי גם אנו התגאינו בדיאלוג שאנו מקיימים עם קטאר, והשתבחנו בציר הקשר שקיימנו באמצעותה למול חמאס. וכך התעלמנו מהעובדה שבדלת שפתחנו בפניה, אפשרנו לקטאר להזרים את הכסף שמימן את מעשי הטבח המזוויעים של הארגון.

וכמובן - אי אפשר שלא להזכיר את ערוץ השנאה והפצת הקיצוניות אל־ג'זירה, שכל כולו מוקדש לקידום תדמיתם של קטאר ושל שליטיה, לצד קידום אג'נדה של אלימות וטרור. אפשר לסמוך על אל־ג'זירה שבכל מקום שבו נשפך דם - הוא יתייצב להגן על הרוצחים.

עד היום נהגה ישראל בקטאר בכפפות של משי, וכך נהגו גם האמריקנים. אולי הגיע הזמן להבין שקטאר היא לא הפתרון - אלא הבעיה.