"בעלות בריתנו": ירדן ומצרים בצד של חמאס

44 שנים עברו מאז נחתם הסכם השלום עם מצרים, ובסוף החודש נציין 29 שנים לחתימה על הסכם השלום עם ירדן. בשני ההסכמים התחייבו הצדדים לשמור על יחסים טובים ביניהם, לקיים נורמליזציה ו"להימנע מתעמולה עוינת או מפלה האחד כנגד האחר". אבל כמו בהיבטים אחרים של ההסכמים הללו, החוזה נחתם והרעיון נשאר על הנייר. אין כמעט תקשורת אופוזיציונית בעולם הערבי. תחנות הטלוויזיה והעיתונות הכתובה הן ממסדיות ופועלות באישור ממשלתי. מכיוון שכך, הן מהוות שופר של השלטון (יש יותר ויש פחות). לכן מפליא לראות את תגובת העיתונות הממסדית במצרים ובירדן לפשעי חמאס ולמלחמה בעזה.

קחו לדוגמה את הקטע הבא מהעיתון הירדני "אל‏־דוסתור", העיתון הוותיק ביותר בממלכה ההאשמית, שבחלקו נמצא בבעלות הממשלה. תחת הכותרת: "הו הפלגים הפלשתיניים התאחדו", משווה מוחמד דאוודיה בין ישראל לגרמניה הנאצית:

"במהלך הפלישה הגרמנית הנאצית לאירופה, ולמרות כל העריצות של היטלר והגרמנים, אמר מנהיג ההתנגדות הבולגרית, גאורגי דימיטרוב: 'נאציזם אינו גורל'. דימיטרוב, שהפך לראש ממשלת בולגריה לאחר שחרורה ב־1945, אמר: 'התנאים להבסת הכיבוש הנאצי זמינים באחדות הכוחות המתנגדים לו'. אנו (הירדנים והפלשתינים) אומרים בביטחון מלא ובלי אשליות: 'ציונות היא לא גורל'".

בחלק אחר של המאמר טוען הכותב הירדני כי המאבק הפלשתיני הוא לא רק למען עצמאות פלשתין, אלא למען האנושות והרעיון הלאומי. זו רק דוגמה אחת מני רבות. אין שום אזכור לטבח הנורא בתושבי עוטף עזה; שום התייחסות לחטיפתם של קשישים ונשים, תינוקות וילדים; דממה מוחלטת על רצח המשפחות ומשתתפי מסיבת הטבע. עיקר תשומת הלב הערבית בכלל, והירדנית והמצרית בפרט, היא ל"פשעי המשטר הציוני", לפעולות "משטר הכיבוש הקיצוני" ול"תגובה הישראלית העצבנית והאכזרית".

הסיקור הערבי נוגע לכמות הנפגעים בעזה, להרס בתי מגורים ובתי מחסה, ל"פגיעה בחפים מפשע", לפליטים ולעקורים מקרב הפלשתינים ולהרס מכוון של מסגדים.

יתרה מזו, התקשורת הערבית מאמצת ומסבירה לעולם את הנרטיב הפלשתיני במלחמה הזו. כלומר, ישראל היא זו שהביאה על עצמה את המתקפה הזו, את "המבול של אל־אקצא". בשל עריצותה, כותב פארוק ג'ווידה בעיתון המצרי "אל־אהראם", "צעירי האינתיפאדה... מסתערים על גבולות הארץ (ישראל), מטהרים את תועבת הרוצחים ומוכיחים לעולם שיש עם שלא יוותר על אדמתו ועל כבודו". מכיוון שזה לא עוד סבב לחימה ברצועה, מכיוון שלא פגשנו ממדי רצח והרס כאלה מאז 1948, מאז נלחמנו על עצמאותנו, על ישראל להיערך נכון גם בזירת ההסברה והמלחמה על הנרטיב. לא הקורבן אשם בהתקפה עליו, כפי שמציירת זאת התקשורת הערבית, אלא חמאס, שמוכן להקריב את אנשיו ואת תושבי הרצועה למען האידיאולוגיה הרצחנית שלו.

אין כמעט תקשורת אופוזיציונית בעולם הערבי. תחנות הטלוויזיה והעיתונות הכתובה הן ממסדיות ופועלות באישור ממשלתי. מכיוון שכך, הן מהוות שופר של השלטון (יש יותר ויש פחות). לכן מפליא לראות את תגובת העיתונות הממסדית במצרים ובירדן לפשעי חמאס ולמלחמה בעזה

המלחמה בזירת ההסברה חשובה משתי נקודות: הראשונה, חשוב להחזיר את ההרתעה לא רק כלפי אויבינו מסביב, אלא גם כלפי שכנותינו שעימן יש לנו הסכמי שלום. ירדן ומצרים בוחנות תמיד את חוסנה של ישראל, ובמקרים של משבר יש לדבר השלכות גם ביחסים עימה; השנייה, מכיוון שכרגע האהדה לישראל עצומה. הקהילה הבינלאומית מגנה מקיר לקיר את פשעי חמאס, ואנחנו זוכים לסיקור אוהד כמעט בכל כלי תקשורת מערבי. אבל ככל שהזמן יעבור, ככל ישראל תגביר את הלחץ ואת עוצמת האש על הרצועה, כך המטוטלת תשתנה. תמונות הטבח מבארי ומניר עוז יתחלפו בבניינים ההרוסים בעזה, בתמונות של בובות הזרוקות ברחובות ובמשבר ההומניטרי שמתפתח בעיר הטרור. ואז העולם שוב ייחשף במלוא צביעותו וילחץ על ישראל לעצור. הפסקת הלחימה מבלי שתביא לריסוק חמאס, כמוה כחזרה לנקודת ההתחלה וכהזמנת העימות הבא בעזה.