עוד לא קברנו את מתינו, וכולם כבר יודעים מי אשם. זה שמזהים בטלוויזיה, העומד בראש הפירמידה, נושא בלעדית באחריות. זו תפיסה חוצת תרבויות: יש מנהיגים טובים ורעים, אם רק נחליף את הזה בהוא, ננצח.
ההיסטוריה, כולל זו שנכתבת עכשיו, היא רשימה של שמות. קל לזהות שמות ולחבר להם גבורה או אשמה. הקודקוד של הפירמידה חשוב וחשוב לבקר אותו, אך פירמידות אינן רק קודקודים, קצוות למעלה וש"ג למטה. רוב הפירמידה היא בבפנוכו, ואין לה שם או פנים.
קל לנו לבקר אנשים מוכרים, אך מה קורה כשנוסף על המחדל המבצעי, המודיעיני והמנהיגותי יש גם מחדל תרבותי? איך כותבים תחקיר ללא שמות?
בין הש"ג לבין הקודקוד יש תרבות, ואת התרבות הזו יש לאתגר. התרבות הצבאית שלנו מבוססת על שני מצבים בלבד: אס"ק ומצב חירום. ישראל טובה במצבי חירום, וגם במלחמה הזו ננצח. הבעיה היא שכאשר אנחנו לא בחירום, אנחנו באס"ק.
כשהתגייסתי, כמה חודשים אחרי הנסיגה מלבנון, הגדוד שלי היה אמון על גזרה מול מוצב כרכום. עמדת השמירה מוקמה מאה מטר מהגבול, פחות מדקה בהליכה איטית. בעמדה היה מאג אבל לא אמצעי ראיית לילה, בחושך לא היה אפשר לראות 20 מטר קדימה, ואם שמעתי רעשים, ביקשתי "סריקה" בקשר. אחרי 30 מטר, מאחורי דלת פח, ישבו התצפיתניות.
כמה חודשים אחר כך עבר הגדוד לחברון. בסיס בלב אוכלוסיה עוינת, שתי עמדות שמירה. ביחידה העורפית שבה העברתי את רוב השירות היתה בקושי עמדה וחצי. לא הכרתי בסיס צבאי אחד שלא היה חדיר לחלוטין. הסיבה היא שכולם רוצים להיות קומנדו, אף אחד לא רוצה לעלות לשמור. זו בעיה תרבותית, ומחדלי האבטחה הם תרבותיים ולא רק אישיים.
כל אחד רוצה להיות מאיר הר־ציון. אך המדינה חייבת רפורמה בתפיסה התרבותית של השמירה, כי המדינה נרדמה בשמירה
באותה יחידה עורפית בכל כמה חודשים היה תרגיל חדירה. כיתת הכוננות ידעה שיש ביקורת פתע אחרי ארוחת הצהריים, הבקר מיחידה אחרת היה "מפתיע אותנו", רצנו מהמשרדים עם האפודים שהוכנו מראש לנקודת הכינוס, ומשם התקדמנו בדילוגים מרשימים אל בניין בצד השני של הבסיס, עד ששחררנו את בני הערובה הדמיוניים מהמחבלים הדמיוניים. שלוש דקות אחר כך הבסיס היה חדיר לחלוטין. אהבנו את התרגילים האלה. לשמור זה משעמם, להסתער זה הרואי. כל אחד רוצה להיות מאיר הר־ציון. אך המדינה חייבת רפורמה בתפיסה התרבותית של השמירה, כי המדינה נרדמה בשמירה.
אין אתוס למי שעמד שמונה שעות בעמדה, לכן אין תרגילי שמירה אבל יש תרגילי הסתערות. חייבים שינוי תודעתי ותרבותי בחשיבות השמירה. כל בסיס צריך להכפיל את מספר עמדות השמירה בשגרה, והמדינה חייבת לאפשר לאזרחים לשמור על עצמם. לאורך עשורים המדינה אספה נשקים מקיבוצים וממושבים והבטיחה שה"קומנדו" יגיע. המדינה אספה נשקים מחיילים עורפיים ואזרחים. המדינה צמצמה את מספר עמדות השמירה ומספר השומרים, זה המחדל התרבותי.
אתוס הקומדו חשוב, אבל צריך לייצר אתוס לשומרים ולאזרחים. יש לאפשר רישיון נשק לכל אזרח כשיר יוצא צה"ל, וצריך גם לאפשר רישיונות לרובים פשוטים. אם היו כמה מאות רובים בידי אזרחים וקצת יותר עמדות שמירה בגבול, אולי המלחמה הזו היתה נראית אחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו