ממשלת מלחמה

נכפתה עלינו מלחמה. האויבים המיידיים הם הברברים בראשות חמאס, אבל יש סימנים ברורים לכך שאיראן עומדת מאחורי המתקפה כדי לבלום את התקדמות ארה"ב וישראל לברית אסטרטגית עם סעודיה, וכדי להשתחרר מהתקפות ישראל על איראן בסוריה. ישראל חייבת עכשיו לעקור את שלטון חמאס בעזה. אבל מאחר שאיראן היא המושכת בחוטי חמאס, חובתנו להניח שפלישה קרקעית של ישראל לרצועה תיענה במתקפת טילים ובפלישת הגיס האיראני השני, חיזבאללה.

פירוש הדבר מלחמה קיומית לראשונה מאז 1973. וזו עלולה להיות לא מלחמה אסימטרית, כמו שנתפתינו לחשוב זמן רב מדי, כלומר זו לא תהיה מלחמה בין ארגון טרור לבין הצבא "הכי חזק" וכולי, כלשון הקלישאה. זו עלולה להיות מלחמה קיומית בינינו לבין שני גייסות קדמיים של מעצמה אזורית יריבה, איראן, שידה ניכרה כבר עכשיו, כנראה, לא רק בתכנון המתקפה עלינו, אלא גם בהפעלת כטב"מים וסייבר.

מצבנו קשה. צה"ל קטן מדי, ויש מקום לחשוש שהוא אינו מאומן כל צורכו למערכה רחבה כזאת. הוא גם לא נחלץ מהתפיסה האסטרטגית שהוליכה אותו לכישלון ב־2006 ולסבבים חסרי תוחלת מ־2007. האחריות על כך רובצת במשותף על הקברניטים המדיניים ומפקדי צה"ל בשני העשורים האחרונים.

האם צה"ל מסוגל לכבוש את רצועת עזה? האם אנחנו יכולים לשאת בתוצאות חמורות שיהיו להימנעות צה"ל מכיבוש הרצועה? לספוג גלי אלימות שקשה לשער את טיבם והיקפם, העלולים לקום עלינו בגלל הימנעות כזאת? והאם צה"ל מסוגל לנצח במערכה הרחבה שאיראן תיזום בתגובה בצפון, בדרום־מערב, בפנים הארץ או גם בעימות ישיר מולה? אלו שאלות שלא הציבור יכול להכריע בהן. בשאלות כאלה אנחנו תלויים לחלוטין בטיב הנהגתנו המדינית והצבאית.

חברה חפצת חיים מתלכדת במצב עניינים כזה. אין לנו יכולת כרגע להחליף לא את ההנהגה המדינית שלנו, שבקואליציה ובאופוזיציה הנוכחיות, ולא את הפיקוד הצבאי הבכיר שלנו. גורלם של המנהיגים הנבחרים והמפקדים שכשלו הטיל עליהם לחלץ את ישראל מהשפל, ועליהם האחריות להחליט כיצד לחלץ.

מערכות כאלה מחייבות ממשלה רחבה, כמו אלו שהנהיגו אותנו במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. גם ב־1973, כשלא היתה שהות להקים ממשלה רחבה, גח"ל (הליכוד) שבאופוזיציה הכניסו למעשה את כתפיהם מתחת לאלונקת המנהיגות. "מדוע לא קירבתם את הכלים?" הרשה לעצמו מנחם בגין לשאול רק אחרי כן, כשהיינו כבר באפריקה ובחאן ארנבֶּה בואכה דמשק. לא היה אפשר אז להעלות על הדעת האשמות מופקרות שביטאו עכשיו מי שהיו שותפים פעילים ביצירת המצב שנגלה לעינינו.

על מנהיגי האופוזיציה הנאמנה להיכנס מייד לממשלה בלי תנאים; בוודאי בלי דרישות לצמצום הייצוג של מפלגות אחרות. חיונית לנו ממשלה רחבה יותר, ולא ממשלה מצומצמת אחרת, ממשלה שכל חוגי החברה הישראלית יהיו מיוצגים בה.

מצבנו קשה. צה"ל קטן מדי, ויש מקום לחשוש שהוא אינו מאומן כל צורכו למערכה רחבה כזאת. הוא גם לא נחלץ מהתפיסה האסטרטגית שהוליכה אותו לכישלון ב־2006 ולסבבים חסרי תוחלת מ־2007. האחריות על כך רובצת במשותף על הקברניטים המדיניים ומפקדי צה"ל בשני העשורים האחרונים

זה לא הזמן למשא ומתן קואליציוני על תפקידים. המתכונת של כניסת בגין וחבריו כשרים בלי תיק ב־1967 היא הנכונה. ברור שאת ההכרעות האסטרטגיות יקבלו יחד ראשי הקואליציה וראשי האופוזיציה שייכנסו לממשלה.

ברור גם שחיוני לשמור על עליונות הקברניטים המדיניים, נציגי הציבור, בהתוויית האסטרטגיה להיחלצות מהמצב המסוכן. יש ידיעות שראשי המחנה הממלכתי בני גנץ וגדי איזנקוט דורשים שמפקדי צה"ל, שמשורותיהם הם יצאו לא מזמן, יהיו קובעי האסטרטגיה.

דרישה כזאת משמעה שינוי מזיק מאוד במבנה הדמוקרטי של המשטר במדינה. נזכור: הנהגה מדינית כושלת ביכולתנו להחליף, בבוא הזמן, ואילו על תהליכי המיון והבחירה של פיקוד צבאי כושל אין לציבור שליטה, אלא באמצעות מנהיגיו הנבחרים. "אוטונומיה" של מפקדי צה"ל היא מתכון לאסון. מי שיעכב הקמת ממשלה רחבה בדרישות מופרכות כאלה, יישא באחריות כבדה מאוד.