להשיג שליטה - גם על זרם המידע

אני מודה: את הסרטונים שהגיעו עם תחילת האירועים בעוטף עזה שיתפתי עם חברים. לא ברשתות החברתיות. בסרטונים ראו את אנשי חמאס דוהרים ברחובות היישובים. היה גם קטע שמע שקרא להגיע מייד לתחנת המשטרה בשדרות, כי המחבלים עוד רגע נכנסים פנימה. שיתפתי עם חברים נתונים על מספר ההרוגים שהגיעו לידיי.

ואז החלו להגיע סרטונים מסוג אחר לגמרי. גופות ירויות, של חיילים ושל אזרחים. סרטון אחד, פרי מוחם המעוות של תועמלני חמאס, נחת בנייד שלי. הם התגאו בו על כך שעברו את הגדר באין מפריע, ואז הראו, למרבה הזעזוע, כיצד חדרו לבסיס צה"ל והרגו חיילים בשנתם. בכי בלתי נשלט פרץ ממני. סגרתי את הסרטון וביקשתי שלא ישלחו לי יותר סרטוני זוועה, כי המציאות מסויטת וזוועתית דייה.

והסרטונים המשיכו להגיע, אבל כבר לא צפיתי בהם ולא העברתי. ביני לביני, כשראיתי סרטוני זוועה משותפים ברשתות החברתיות, תהיתי מה גורם לאנשים לשתף סרטונים של ילדות וילדים, נערות ונערים, חיילות וחיילים ואנשים מבוגרים, שגופותיהם מרוטשות מכדורי המרצחים? מאילו מעיינות נפש הם יונקים, שגורמים להם לא לדחות את הסיפוק הקטנטן, שהוא או היא העבירו ראשונים את הסרטון? ובעצם, להסתכן בכך שההורים או האחים של הקורבנות יזהו את אהוביהם עוד לפני שהודיעו להם שאיבדו את היקר מכל? ונוסף על כך, מידע לא בדוק ולא מאומת זלג לרשת ועורר בהלה מיותרת. 

לעומת הזילות בחיי אדם ובכבודם ברשתות, נרשמה התנהגות מעוררת הערכה בכלי התקשורת המרכזיים. אותם ערוצים, שיש המכנים אותם "אל־ג'זירה" או "ערוצי התבהלה", אמנם שידרו סרטונים, אבל תוך שמירה קפדנית על כבוד המצולמים וצנעת הפרט. הם לא הסתירו מהציבור את פריצת הגבול וההשתלטות על היישובים, וכן הראו סרטונים של צעירים שנלקחו בשבי, אבל מתוך כוונה ליידע את העולם ואת חמאס בכך שאנו יודעים שהשבויים חיים ובריאים ולא פצועים, מה שעשוי לכבול את ידי חמאס מלהתעלל בהם או להרוג אותם. אם יעשו זאת, העולם כולו יצטרף לישראל בלחימה בהם. כי גם בלחימה, אכזרית ככל שתהיה, יש חוקי משחק ידועים.

מגישי התוכניות גם הפצירו בציבור לגלות אחריות, ולא לפרסם סרטונים פוגעניים או כאלו העשויים לחשוף את זהותם של נפגעים בטרם היוודע הדבר לקרובי משפחתם.

חמאס התגאו בסרטון על כך שעברו את הגדר באין מפריע, ואז הראו, למרבה הזעזוע, כיצד חדרו לבסיס צה"ל והרגו חיילים בשנתם. בכי בלתי נשלט פרץ ממני. סגרתי את הסרטון וביקשתי שלא ישלחו לי יותר סרטוני זוועה, כי המציאות מסויטת וזוועתית דייה

ברשתות החברתיות יש הרבה דברים טובים. הן מחברות בין אנשים, מעבירות מידע. אבל יש בהן כמה רבדים שטוב יעשה המחוקק אם ייתן עליהם את הדעת, ובוודאי בימי לחימה. חקיקה שתקבע שורה של כללים להתנהלות בימי לחימה ברשתות החברתיות. הלוואי שגם בימי שגרה לא ישתפו סרטונים שפוגעים בצנעת הפרט, אך על אחת כמה וכמה כשקרבות מתנהלים.

אי אפשר להשיג "שליטה מלאה" על אירוע בשעת חירום, בלי להבטיח גם שליטה מינימלית על זרם המידע ועל איכותו. אף אחד לא אומר לסגור, לצנזר או להגביל את הרשתות, אבל כן לקבוע כללים שיעזרו לתעדף, למנן ולבקר את מהימנותם של התכנים שמופצים ברשתות - ואת התוקף המוסרי של הפצתם.