התגובות הרעילות לציוץ של חבר הכנסת צבי סוכות היו צפויות. כבר התרגלנו לגלוני הרעל שנשפכים ברשתות החברתיות. סוכות כתב "מועדים לשמחה", והוסיף תמונה שבה מוצגים הוא, רעייתו חיה וח"כ שמחה רוטמן. המפתיע היה שאת מרב האש חטפה חיה, ולא בגלל משהו שהיא כתבה או אמרה - אלא רק בגלל המטפחת שלראשה.
אם היה מדובר בתגובות שונאות באופן חד־פעמי, מקומי, היה שווה לעזוב את זה. למה להתעסק בשנאה? אבל העניין אינו נקודתי. הלעג וההטרדה של נשים שהולכות בכיסוי ראש הולכים וגוברים. בחודשים האחרונים נשים לובשות מטפחת חטפו בתל אביב, ולא רק בה, יריקות וצעקות "תחזרו הביתה" - על בסיס הלבוש שלהן בלבד.
אבל אם נהיה כנים, גם זה לא חדש. כלומר, ההתקפות הבוטות כן, אבל הסטיגמות שעומדות מאחוריהן - לא. כמי שלובשת מטפחת כבר הרבה שנים, ושבוחרת לקיים את המצווה הזו מרצוני, יום־יום, שנה אחרי שנה, אני יכולה לספר שיש לזה מחיר, ואני לא מתכוונת לטיקט שעל השביס.
אישה עטויית מטפחת שנכנסת לחדר שבו גברים ונשים ממרחבי החברה הישראלית נאלצת להתגונן. היא קודם כל צריכה להיאבק בסטיגמה שלפיה היא נשלטת ואין לה זכויות. בעולם שבו נשים עושות כל כך הרבה בבית ובחוץ, עדיין אישה שמכסה את ראשה חייבת להראות באותות ובמופתים שהיא אישה עצמאית וסוברנית.
הדעה הקדומה השנייה שמלווה נשים לובשות מטפחת היא שהן לא משכילות. לא יעזרו הדוקטורטים שבהם מחזיקות חברותיי, או העובדה שהן מובילות צוותים בהייטק - תמיד תהיה עליהן חובת הוכחה, ובקצה השיחה תבצבץ הפליאה בעיניים: וואלה, דווקא אמרה דברי חוכמה. נוסיף לאלה את המסגור האוטומטי של תפיסות פוליטיות. יש לך מטפחת - את בימין, כנראה קיצונית, גרה בהתנחלות ואם להמוני ילדים. אני מאוד מעריכה את מתיישבי יו"ש, אבל מעולם לא גרתי בהתיישבות. ואתם יודעים מה? נכון שנשים חושבות שונה זו מזו? הפתעה! גם נשים שלובשות מטפחת לא חושבות באופן אחיד.
בשנה האחרונה הדעות הקדומות הפכו למפגני שנאה. חלק מהבעיה נעוצה בכך שאין מספיק נשים כאלה במרחב הישראלי־ציבורי שלנו. אין מספיק עיתונאיות לובשות מטפחת על המסך הקטן, אין מספיק מרצות, משתתפות בפאנלים או מנחות טקסים.
הלעג וההטרדה של נשים שהולכות בכיסוי ראש הולכים וגוברים. בחודשים האחרונים נשים לובשות מטפחת חטפו בתל אביב, ולא רק בה, יריקות וצעקות "תחזרו הביתה" - על בסיס הלבוש שלהן בלבד
זוכרים שלינור אברג'יל הנחתה את טקס הדלקת המשואות לפני כמה שנים? אז כתב השופט בדימוס עודד אליגון: "ניסיתי לצפות בטקס, אחרי דקה נמלטתי - המגישה חובשת לראשה תרבוש רב־קומות". כן, המנחה בחרה אחרת ממה שאשתך היתה בוחרת, וזו סיבה להימלט מהצפייה בטקס. כמה דמוקרטי ונאור. ובכלל, לא היית מעז לכתוב על לבוש חושפני של אישה - אז למה הערות על הלבוש של אישה דתייה זה בסדר?
בעולם שמתיימר לכבד נשים, אמור להיות מקום לכל סקאלת הבחירות שלהן. החל מעמידה מאחורי מחיצה, המשך בצפייה בסרט בנפרד וכלה בלבישת מטפחת, גבוהה ככל שתהיה. כן, זו בדיוק המשמעות של כבוד לאחר, כלומר לאחרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו