התמונות והעדויות הקשות מדיזנגוף וממוקדי תפילה נוספים בתל אביב מסרבות להיטשטש.
לאן הגענו? נשיא המדינה דיבר אתמול על כך שיהודים התגוששו זה עם זה ביום כיפור. טעות קטנה, אדוני הנשיא. היתה אלימות מילולית, פראית, כמעט פיזית, של צד אחד של הוויכוח כלפי הצד השני.
לא היתה כאן הדדיות, נקודה. בניגוד לנשיא שלא דייק, היו דווקא כאלה שעשו זאת.
אני לא מתכוונת לדתיים או לאנשי ימין, אלא לאנשים שביום־יום לוקחים חלק במחאה וצועדים בקפלן, אנשים שלא מחבבים את הממשלה והחלטותיה, חלקם לא מסמפתים את "ראש יהודי". ובכל זאת, שני דברים גרמו להם לזעוק אתמול "עד כאן": ההתקפה המכוערת והמתוכננת כלפי כל מי שנקלע לתפילות האלה - רובם, אגב, תל־אביבים שפשוט באו לתפוס תפילה כי לא נוח להם בבית כנסת - והעובדה שהורסי התפילה חיללו את היום הקדוש. לא במובן הדתי, אלא במובן הישראלי המסורתי: יום של שקט, של התכנסות, של אחדות.
כולם כבר יודעים לומר שהמחאה היא לא על הרפורמה המשפטית. לאחרונה התחילו למסגר אותה כמאבק בין הזהות הדמוקרטית של מדינת ישראל לזו היהודית. ובכן, האירועים העצובים בתל אביב והתגובות אליהם מוכיחים עד כמה המסגור הזה לא נכון. רבים מתומכי המחאה מתנגדים לכפייה דתית, הם בעד ליברליזם ורוצים שתהיה פה דמוקרטיה - אבל אל תיגעו להם ביום כיפור. זה לא. אותו צריך לכבד, ומי שמחלל אותו בקריאות "בושה", מי שמצלם מתפללים בעל כורחם, מי שמפציץ בזמבורות את תקיעות השופר, שקורעות את קו הרקיע ברגעים הכי יפים של כל שנה - עובר את הגבול.
כן. שוב צריך לומר את המובן מאליו - רב המשותף על המפריד. הרשת העמוקה, שמאחדת את כולנו מתחת לפני השטח, היא חזקה וצפופה יותר ממה שאנחנו רואים על המסכים.
המסורת מדברת אל רבים מאיתנו. כמעט בכל הערים והיישובים התקיימה תפילת יום כיפור. כמעט לכל התפילות הצטרפו אנשים שאינם מבאי בית הכנסת ביום־יום. המתפללים הקבועים עשו להם מקום על הספסל ובלב, וכולם ביקשו יחד סליחה, כפרה ושלום. כך צריך להיות. לעומת אלה שהביטו פנימה וגינו את המחזות הכואבים - היו גם כאלה שלא.
ראשי המחאה למשל, ב־24 השעות הראשונות התקשו לשחרר גינוי ברור מטעמם. חיפשתי ולא מצאתי אצלם מבט רפלקטיבי, הודאה בטעות בניווט, חרטה.
רבים מתומכי המחאה מתנגדים לכפייה דתית, הם בעד ליברליזם ורוצים שתהיה פה דמוקרטיה - אבל אל תיגעו להם ביום כיפור. זה לא. אותו צריך לכבד
גם הפוליטיקאים, המקומיים העומדים לפני בחירות וגם נבחרי הציבור ברמה הארצית, חוגגים על מה שהיה ושופכים עוד שמן למדורה. שוב הם טועים בקריאת המפה, שוב הם מזינים את הקרע בעם בתקווה לקציר מנדטים גדול בסוף. ובכן - לא. הרוב הדומם מחפש את מי שיוציא את כולנו מהתחושות הקשות ומהמשבר, ולא את מי שיעמיק את הקרע.
תפילת הערבית שמארגן השבוע השר בן גביר בתל אביב, למשל, היא דוגמה שלילית שממחישה בדיוק את זה. מהומה יזומה שלא תוכל לייצר שלום ואחדות, אלא הלהטת הרוחות עבור חופן הון פוליטי, ממש כפי שעשה יאיר לפיד בסרטון החגיגי ששחרר, וכמו שמתבצרים המועמדים חולדאי וברביבאי.
אז די, הגיע הזמן לשנות כיוון. תחילת השנה היהודית היא זמן מצוין לשנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו