פעם ישבתי לארוחה עם סטודנטים יהודים משבדיה. הם תיארו בפניי את תרבות הטאבו השבדית, והסבירו לי בפרוטרוט מה מותר ומה אסור להגיד בין חברים. "אז תגידי", הם הסתקרנו, "על מה אסור לדבר בישראל?".
גיחכתי, כמובן. אצלנו מדברים על הכל. "על רצח רבין מדברים? ועל הסכסוך עם הפלשתינים?", שאל סטודנט ידען. מדברים בלי סוף, עניתי. "אני יודעת!", קפצה סטודנטית נבונה. "אין מצב שאתם מדברים על השואה". צחקתי. הלוואי שפעם בכמה זמן היינו מפסיקים קצת לדבר על השואה. סתם, בשביל להתרענן. החבר'ה היו המומים מכך שהמילה "נאצים" לא אסורה לשימוש בישראל, ואני הסברתי להם שתקופות סוערות מועדות מטבען להשוואות היסטוריות מופרכות - ושמה לעשות, ישראל עוברת מתקופה סוערת אחת לאחרת.
קשה להסיק מסקנה רלוונטית מההיסטוריה בלי ליפול לקלישאות או לקשקשת, ובכל זאת - המסורת היהודית לא עושה לנו הנחות. לוח השנה, שנפתח השבוע מחדש, מנוקד בחובה לזכור ולהזכיר אירועי מפתח מהעבר. אירועים שמחים מצוינים בקידוש ובחג, ואירועים עצובים בצום. צום גדליה שחל היום, הצום הקטן והלא־מספיק־מוכר, הוא אחד מהם.
גדליה בן אחיקם היה נציב יהודי שמינו הבבלים על הקהילה היהודית העלובה שנשארה בארץ אחרי חורבן הבית הראשון. דמיינו את הסיטואציה: אחרי שלוש שנות מצור ורעב מחריד, הבבלים שורפים את בית המקדש, הורגים ומגלים את רוב העם ומשאירים קבוצה קטנטנה וחבוטה של יהודים בירושלים. המנהיג שלהם הוא מינוי פוליטי המחויב לשלטון הבבלי - מה שלא מוצא חן בעיני אחד, ישמעאל בן נתניה.
הרצח, שאירע בשולי מאורעות החורבן והגולה, הפך לאחד מהאירועים הדרמטיים ביותר בתולדות עם ישראל. העובדה שחז"ל קבעו את יום הרצח כיום צום מעמידה אותו בשורה אחת עם יום תחילת המצור על ירושלים, עם יום תחילת המלחמה על העיר ועם יום חורבן המקדש.
חכמינו היו ריאליסטיים להפליא בכל הקשור ליומרות ריבוניות. הם ידעו שמנהיגות יהודית בארץ ישראל - כל מנהיגות שהיא - לעולם אינה מובנת מאליה. הקיום היהודי הוא שברירי, ועל קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל צריך לשמור מכל משמר. כן, גם כשהמנהיגות היא "מטעם", גם אם היא לא אידיאלית, גם בשעת מחלוקת. המדינה חשובה יותר מהמנהיג.
דמיינו את הסיטואציה: אחרי שלוש שנות מצור ורעב מחריד, הבבלים שורפים את בית המקדש, הורגים ומגלים את רוב העם ומשאירים קבוצה קטנטנה וחבוטה של יהודים בירושלים. המנהיג שלהם הוא מינוי פוליטי המחויב לשלטון הבבלי - מה שלא מוצא חן בעיני אחד, ישמעאל בן נתניה
יש המכנים את רצח גדליה "הרצח הפוליטי הראשון". זו טעות מוזרה: כל מי שמדפדף בתנ"ך רואה שימי המלוכה של עם ישראל רצופים רציחות היסטוריות. למעשה, אחת מהסיבות שהמסורת מציינת לחורבן בית המקדש הראשון היא "שפיכות דמים". הניסיון להחליף את ההנהגה בכל מחיר עלול לגרור מחיר כבד עוד יותר; חוסר היציבות הפוליטי ואובדן הקווים האדומים המוסריים עלולים להוביל לחורבן. רצח גדליה הוא בסך הכל רצח נוסף בשרשרת ארוכה של חיסולים פוליטיים, אבל הוא היה האחרון. אחריו - הגלות היתה עובדה מוגמרת.
קשה לדבר על ההיסטוריה בלי ליפול לקלישאות, אבל בכל זאת, זו כנראה הקלישאה הרלוונטית ביותר היום: יציבות שלטונית וחברתית היא חלופה לחורבן, ומדינה יהודית אינה דבר מובן מאליו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו