איך להכריע משבר חוקתי? כמו לינקולן

דרד סקוט חשב שמגיע לו להשתחרר, שכן על פי פשרת מיזורי, שנחקקה ב־1820, השהות שלו במינסוטה הנקייה מעבדות אמורה היתה להפוך אותו חוקית לאדם חופשי.

אבל נשיא העליון רוג'ר טייני סבר שכמו סוס או שולחן, גם לעבד שחור אין כלל זכות לעמוד מול בית משפט, אבל פטור בלי כלום אי אפשר - אז הוא טרח להבהיר שגם לו היתה לעבד זכות עמידה, הרי שפשרת מיזורי פוגעת בזכות הקניין של אדונו ולכן מנוגדת לחוקה. טייני קיווה שבשבתו כראש הרשות השופטת יש בכוחו להכריע את שאלת העבדות, סוגיה חברתית שקרעה את אזרחי ארה"ב.

אבל רוב האמריקנים סברו שכל אדם ראוי לחירות, גם אם בית המשפט העליון פסק אחרת. ואכן, בבחירות הבאות נבחר מתנגד העבדות הנחרץ אייב לינקולן לנשיא, בין השאר עקב החשש שביטול הפשרה הפוליטית, שבעטייה חצי ממדינות ארה"ב היו חופשיות מעבדות, תסיג את זכויות האדם בחסות החוקה ותהפוך מדינות חופשיות למדינות עבדות.

ההתנגשות החזיתית בין השופט טייני לנשיא הנבחר לינקולן הגיעה מעט מאוחר יותר, כשמלחמת האזרחים כבר היתה בעיצומה; במדינת מרילנד נתפס ג'ון מרימן, שהשתתף בפעולות חבלה מטעם מדינות הדרום, ונאסר באשמת בגידה וחברות בצבא אויב. עורכי דינו עתרו לבית המשפט במרילנד, שבראשו עמד השופט טייני, בד בבד עם כהונתו כנשיא העליון, והוא הוציא צו הבאה, "הביאס קורפוס", שמורה להביא את העציר בפני שופט או לשחררו לאלתר.

מפקד הכלא שם לב בפני איזה שופט עתיד לעמוד העציר ולכן סירב לשחררו, טייני שלח את שירות המרשלים, הכוח הצבאי של הרשות השופטת, כדי לאכוף את הצו ולשחרר את מרימן, לינקולן הבין את המתרחש ושלח כנגדם יחידה של צבא האיחוד. פנים אל פנים, רובה מול רובה, עמדו בפתח מתחם הכלא הזרוע הצבאית של הרשות השופטת מול זו של הרשות המבצעת, עד שטייני הורה להסיג את כוחותיו.

אבל טייני לא אמר נואש, והזדרז לפסוק שהסמכות החוקתית החריגה להשעות צו הביאס קורפוס בעת מלחמה היא של הקונגרס בלבד ולא של הנשיא. בצעד מנהיגותי החליט לינקולן להתעלם מפסיקה זו, וביום העצמאות באותה שנה נימק את החלטתו יוצאת הדופן בנאומו המפורסם "All the laws but one", שבו טען שלא ייתכן מצב שבו בית המשפט מקפיד על חוק מסוים ובכך דורס חוקים אחרים ומפרק את הממשלה הנבחרת.

אזרחי ארה"ב קברו יותר מ־60 ריבוא גברים כדי להבין שמיעוט לא יכול לכפות זכויות וחירות על הרוב, אפילו כשהוא מסתמך על החוקה. 80 שנים אחר כך ינסח זאת השופט לרנד הנד בנאום "רוח החירות": "אני תוהה לעיתים קרובות אם איננו תולים את תקוותינו יתר על המידה בחוקות, בחוקים ובבתי משפט. האמינו לי, אלו תקוות שווא. חירות טמונה בלבבות גברים ונשים; כשהיא גוועת שם, אין חוקה, אין חוק ואין בית משפט אשר ביכולתם לעשות מאומה כדי לעזור לה. כשהיא שוכנת שם, היא אינה זקוקה לאף חוקה לאף חוק ולאף בית משפט שינצור אותה".

בפודקאסט "על המשמעות" של תמיר דורטל, מציג עו"ד זיו מאור דוגמאות נוספות למנהיגות שנוקטת פרקטיקה של אי־ציות לפסק דין, גם מצרפת ואפילו אנקדוטה מישראל בעניין הסרת חסינותו של חבר הכנסת לשעבר מיכאל גורלובסקי בפרשת ההצבעות הכפולות. מדינת ישראל לא נמצאת לפני משבר חוקתי אלא כבר עמוק בתוך המשבר. סעיף 2 לחוק יסוד: השפיטה קובע ש"בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין".

אבל בשיטת הסלמי מרכיבי המהפכה החוקתית של פרופ' אהרן ברק הפכו את "הדין" לפלסטלינה בידי הרשות השופטת ואיינו, הלכה למעשה, את הבלם היחיד שהיה על מערכת המשפט. כרכבת ללא בלמים, הרשות השופט דורסת בדהרתה עוד ועוד מכוחן וממעמדן של הרשויות הנבחרות, עד להתנגשות הבלתי נמנעת, שתאלץ את הציבור לשרטט למערכת המשפט את גבולותיה.