אל תערבו את השב"כ

"סוף מעשה במחשבה תחילה" - פיתוי מתמיד קיים כאשר אנו ניצבים בפני בעיה קשה שיש לה פתרון זמין ויעיל לזמן ההווה, אולם הוא צפוי להתגלות כאסון כאשר בוחנים את ההשלכות לטווח ארוך.

הנטייה לבחור בפתרון המיידי נובעת מהתכונה המתמדת של עיסוק בדחוף ולא במה שבונה נדבכי קבע, בחשיבה של "אחריי המבול" ובעוד קווי אופי אנושיים. כשמתגלה המחיר הכבד של הכרעות אלה, לעיתים מאוחר מדי לתקן את הנזק.

כזה הוא מחירה של הכנסת השב"כ לשאלות הפנים במדינת ישראל. על עצם חומרת הבעיה, שפיכות הדמים הנוראה במגזר הערבי, והחובה של המדינה לעשות את שביכולתה כדי למנוע אותה - אסור שתהיה מחלוקת.

כבר לפני שנים כתבנו על כך, ונתנו גיבוי למערכת השלטונית לפעול בין בשמאל דוחה ובין בימין מקרבת. בשעת חירום זו אפשר שגם אמצעים שבדרך כלל לא נוקטים אותם, אולם הם במסגרת החוק והאתיקה - ראויים להיות מגויסים כדי להתמודד עם התהום; אולם גם אז יש לשקול שכר הישגים לטווח קצר מול הנזק לטווח ארוך.

שימוש בשב"כ כחלק מהמאבק בעבירות פליליות הוא מחוץ לגבול, שכן סדרה גדולה של תוצאות חמורות תיווצר כתוצאה מכך, מכיוונים שונים:

שיטות עבודה ומקורות מידע של השב"כ ייחשפו, ולא יאפשרו לארגון למלא את ייעודו המרכזי בתחום המודיעין; כוח גדול נוסף יינתן לרשות השלטונית, בתקופה שבה ישנה החלשה (שחלקה מוצדק) של הבלמים והאיזונים שצריכים להתקיים; יותר ויותר אזרחים יוגדרו כאויב, גם כשהמציאות אינה כזו, ותהיה דחיפה לזרועות הקיצוניים; ההתרגלות להשתמש בכוח בלבד, במקום לראות אותו רק כאחד מהאמצעים שבהם מתמודדים עם בעיות - תהפוך לדרך קבע, ועוד ועוד. 

ובאופן רחב יותר, יש כללים להכרעה מתי נכון להשתמש בכלים קיצוניים כדי לפתור בעיות הווה בהתחשבות מופחתת בתוצאות העתיד. דרך זו נכונה רק כאשר מדובר באתגר המסכן את המערכת כולה (ובסוגיית האלימות במגזר הערבי אנו אכן קרובים לכך); רק כאשר כלו כל הקיצים ואין פתרון אחר (ואנו רחוקים מכך); רק כאשר נבנו מחסומים וחומות המיועדים לעמוד בפני המדרון החלקלק של שימוש בכלים אלה לצרכים שלטוניים אחרים (וזה כלל לא נעשה); ורק כשניתן לסמן את גבולות הזמן וההקשר (שגם זה לא נעשה).

דברים דומים כתבנו בעבר, בתקופת הקורונה, כאשר עלתה על הפרק האפשרות להשתמש ברוגלות כדי לעקוב אחר מסכני הציבור.

על כן, במקום לחפש את הפתרון הזמין, הקל והמסוכן מאוד - נכון למצות את הכלים הקיימים כדי למלא את חובתה של המדינה כלפי אזרחיה, שחלק מהם הוא גיוס החברה הערבית עצמה כדי להתמודד עם מה שמחולל בה שמות.

כך לא נמצא את עצמנו בעתיד במציאות שלא נוכל להגבילה מחדש.

כל זה לא נועד להמעיט, חס ושלום, מהקצאת המשאבים הנדרשים לעשות כן, אלא כדי להכניס למערכת השיקולים לא רק את המיידי - כי אם גם את הנכון, המוצדק, המוסרי והמתאים.

הרב יובל שרלו הוא ראש תחום אתיקה ב"צהר"