מחיר "השלום הכלכלי"

השיח הציבורי בישראל עוסק בתופעת הפשיעה ברחוב הערבי ובטרור הפלשתיני, מבלי להבין את המכנה המשותף הקיים ביניהם.

למכנה הזה קוראים "השלום הכלכלי". בעשור ומחצה האחרונים התבססה ישראל על תפיסה שראתה לנכון להשתמש בכלכלה להשגת יעדים ביטחוניים וחברתיים. רווחה כלכלית, איכות חיים ורמת חיים גבוהות נתפסו כמכשירים שבכוחם לדכא תסיסה פוליטית ולצמצם קיצוניות לאומית ודתית.

כך, הרבה מאד כספים נשפכו מאז 2014 על המגזר הערבי במסגרת תוכניות חומש וכחלק ממגמה לשילובם הכלכלי של הערבים במדינה, כולל במקצועות ההייטק ותוך הרחבת קידום תעסוקת נשים ערביות. לא מעט נעשה בכיוון זה גם מול הערבים של יהודה ושומרון ואפילו של רצועת עזה, כדי לייצר בשטח מציאות חיים כלכלית נוחה יחסית, שתפצה על חוסר הנחת הגלום באי־מימוש החזונות הלאומיים או הדתיים של הפלשתינים.

הרעיון המכונן של "השלום הכלכלי" הוא פשוט: כלכלה במקום אידיאולוגיה, והוא נשען על ההכרה כי העולם כולו המיר את שיח החירות הפוליטית נוסח ערכי המהפכה הצרפתית בשיח החירות הכלכלית וערכי הצרכנות והנהנתנות. רוצה לומר, איכות חיים ורמת חיים קודמות לכל דבר אחר. זו הסיבה שהמודל הזה עבד לישראל, ואף היה אחראי לשקט הביטחוני היחסי שממנו נהנתה.

ברם, עם אותו מודל נשתלו גם זרעי הפורענות, כי מודל "השלום הכלכלי" אימץ חלק מהנחות היסוד של הקפיטליזם בדבר הצורך לתת חופש פעולה ל"כוחות השוק" ולהסיר חסמים שעלולים לפגוע באפקטיביות המהלך הכלכלי. בשם אותו "היגיון" ישראל צמצמה את עצמה עד למינימום. היא נהגה במדיניות הקלות מפליגות לפלשתינים, הסירה מחסומים, הקטינה את החיכוך עם התושבים והעניקה לשותף לדרך, אבו מאזן, חופש פעולה מוחלט בתחום הביטחוני.

מגמה דומה ניכרה ביחס למגזר הערבי, שאליו זרמו הכספים הממשלתיים ללא בקרה, וצומצמה עד מאוד המעורבות של המדינה בנעשה שם.

ההנחה היתה שהכלכלה תסדר את הכל. אבל זה לא ממש קרה. לשיטת "השלום הכלכלי" היו גם תופעות לוואי פחות טובות. כך, התברר כי השיטה יצרה אמנם קבוצת נהנים שהפיקה ממנה תועלת, אבל גורמים אחרים לא הצליחו להשתלב במעגל העושר והרווחה. מדובר לרוב בקבוצות הפריפריה הפלשתיניות הן ביהודה ושומרון והן בקרב ערביי ישראל, שבחרו לצאת נגד השיטה ולפרק אותה.

זה היה הרקע לאירועי "שומר החומות" בערים המעורבות (מאי 2021) ולטרור הפלשתיני שהתפתח ביהודה ושומרון, בעיקר מהפריפריה של השומרון. עוד התברר כי לפירות "השלום הכלכלי" נמשכים גורמי שוליים אחרים, כמו כנופיות הפשע בדרום הארץ ובצפונה, שיש להן עניין להשתלט על ההון הרב שמושקע במגזר הערבי.

החיבור בין תופעות הלוואי הללו של השיטה, לבין העובדה כי ישראל הניחה לשיטה שהיא עצמה הגתה להתנהל בכוחות עצמה, ולא הפעילה תהליכי פיקוח וביקורת במשמעות הביטחונית - הוא שאפשר לגידולי הפרא של "השלום הכלכלי" להתפתח לממדים הנוכחיים; אלה שבאים לידי ביטוי בשנתיים וחצי האחרונות בתופעות של פשיעה וטרור משני צידי הקו הירוק. "השלום הכלכלי", שנולד ככלי פוליטי־חברתי לדיכוי אקטיביזם וקיצוניות, הפך אם כן לגולם שקם על יוצרו.

אם ישראל חפצה עדיין ליהנות מיתרונותיו האסטרטגיים - מוטב לה להחזיר את עצמה למרכז הבימה. אין פירוש הדבר שצריך להכחיד את הווקטור הכלכלי, כי אז תתמוטט השיטה לגמרי, וגם הנהנים ממנה יצטרפו למעגלי האלימות.

אבל בהחלט נדרש מה שהכלכלנים יכנו בשם "רגולציה". בתרגום פשוט אבל קשה לביצוע - מדובר במעורבות מחדש של המדינה וסוכניה (הצבא, המשטרה והשב"כ) כדי להחזיר את השליטה על המלפפון שמכה כרגע את הגנן.