הבחירות המוניציפליות מתקרבות, ובשילוב חום יולי־אוגוסט וההפגנות בעד ונגד הרפורמה, המדינה שלנו סובלת מטרללת.
הפוליטיקה בישראל סובלת מתמימות יתר. אנחנו נוטים להאמין שהפוליטיקאים של הצד השני הם נבלים מסרט ג'יימס בונד, בעוד הפוליטיקאים מהצד שלנו הם מלאכים.
לפני הבחירות לכנסת לפני שמונה חודשים, וגם בשנים שקדמו להן, כתבתי על ספסרות העוני של דרעי. תוכנית כרטיסי המזון שלו היתה מזיקה ולא יעילה כלכלית, אבל גם מושחתת. אבל לאיש לא היה אכפת, והוא אפילו הוצג כסוציאליסט רחום - ומה אני, הקפיטליסט המרושע, בא עם טיעונים של חוסר יעילות ושל שחיתות.
והנה - הבחירות לרשויות המקומיות מתקרבות, ופתאום כולם מדברים על כך שהתוכנית מושחתת. מה שלא היה חשוב בבחירות הכלליות, כשדרעי היה שותף טבעי של כולם, הפך אותו מיידית לנבל לצורך גריפה של כמה קולות מוניציפליים.
לאחרונה התפרסם בחדשות 12 כי 16 מתוך 17 הרשויות המקומיות שיקבלו בקרוב מימון למופעי תרבות, במסגרת "אנחנו - תחת השמיים", הן עיריות שבשליטת הליכוד או שבשליטת מועמדים בתמיכת הליכוד. אם אתם תומכי ליכוד, מדובר בפיצוי הוגן על תקציבי תרבות שהלכו למעוזי שמאל־מרכז בשנים קודמות. עבור רבים בימין, מיזמים מסוג זה הם "צדק חלוקתי" והמשך טבעי לפרויקט "שיקום השכונות" של בגין. אם אתם בשמאל, אתם תראו את המימון של המופעים ככלכלת בחירות שנועדה לחזק את מועמדי הליכוד.
בצד שמאל המצב לא יותר טוב, כמובן. גם בשמאל, איפה שיש כוח וכסף, לא יהססו להשתמש בו לביצור מעמדם של הנבחרים.
בתל אביב מקום בילוי מועדף על בליינים רבים הוא מבנה בשם בית רומנו - מבנה מתפרק מתקופת המנדט, שהיה אמור להיהרס לטובת מתחם מודרני. סגירת מתחם הבילוי של הברנז'ה התל־אביבית ערב הבחירות העסיקה את ראש העיר יותר מכל דבר אחר - למעט שינוי לא חוקי של שם רחוב ל"כיכר הדמוקרטיה", כדי לקרוץ לכמה מפגינים.
לבליינים ולאנשי הברנז'ה יש המון כוח בבחירות המוניציפליות בתל אביב. הם מצביעים כגוש אחד ושולטים בתקשורת המקומית. בית רומנו הוא הח'אן אל־אחמר של הבליינים ואנשי העסקים במתחם. אז מה עשה ראש העיר? הוא פשוט קנה את המתחם ושילם לבעלי המקום עשרות מיליונים בצורה של זכויות בנייה במקום אחר. נכסי ציבור (זכויות הבנייה) בשווי של עשרות מיליונים ניתנו ללא ביקורת, תמורת מבנה מתפרק שמשמש כמה בליינים. אין הבדל של ממש בין ספסרות העוני ותלושי המזון של דרעי לבין ההופעות של מיקי זוהר וספסרות הקרקעות של חולדאי.
בחירות מוניציפליות בישראל סובלות מאוד מאפקט "תיאוריית הבחירה הציבורית". מועמדים מנסים לקנות גושי הצבעה. אם יש להם כסף ציבורי - הם ישתמשו בו, אם אין כסף ציבורי - ישתמשו בדימויים.
תסתכלו פעם על מודעות הבחירות. מה יש שם? הרבה "ביחד", הרבה "מנהיגות", הרבה "אהבה", הרבה "עשייה". מה אין שם? מדיניות. מועמדים מוכרים לנו סיסמאות שלקוחות מכתובות אש של הצופים, ואם הם נבחרים - הם משתמשים בכסף הציבורי כדי לבצר את מעמדם.
את המעגל הזה ניתן לשבור. ראשית - לא להתרגש מכלכלת בחירות. על כל שקל שיזרקו לגוש הבחירה שלכם, יילקחו שניים. שנית - צריך להבין שהמועמדים אינם חברים שלכם. אם הם נזכרים בכם רק בבחירות, הם לא פועלים למענכם. ושלישית - אנחנו חייבים לדרוש מהמועמדים תוכניות עבודה מפורטות.
אנחנו חייבים להעמיד את הנבחרים בסטנדרטים שאנחנו דורשים מבעלי מקצוע ומנותני שירות: לא היינו מעסיקים קבלן שיפוצים כי הוא זרק כמה שקלים לפאב השכונתי שלנו, או כי הוא אמר שהוא הולך לעבוד עם "אהבה" ו"עשייה". אין סיבה שנבקש מהמועמדים פחות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו