פוסט שגרתי, שבו איחל אמיר אוחנה מזל טוב לשני ילדיו, הפך ויראלי, כשמתנגדי ההפיכה המשטרית (שעימם אני נמנה) הפכו אותו כלי לניגוחו של אוחנה על "צביעותו": הומו שהפך לאב בזכות הליך פונדקאות ונשען בנישואיו ובאזרוח ילדיו על פסיקות בג"ץ, מעז להיות חלק מממשלת ימין שקוראת תיגר על מערכת המשפט.
האומנם אוחנה יורק לבאר שממנה הוא שותה? ואולי הוא מנסה לומר לנו שהבאר יבשה, ושיש לחפש באר אחרת? בהיבט זכויות הקהילה הגאה, לשמאל אכן היו מניות בכורה. אילולא שולמית אלוני, לא היה מבוטל החוק האוסר משכב זכר בישראל ב־1988. אילולא רה"מ יצחק רבין ז"ל, לא היו מגייסים להט"בים לצה"ל. יציאתו מהארון של עוזי אבן היתה אמירה חשובה: להט"ב יכול וצריך להיות חלק מהפוליטיקה הישראלית. אבל שם זה נעצר. ממשלות ישראל ממשיכות להבהיר שהסדרת זכויות להט"ב - כגון נישואים חד־מיניים, הסדרת מעמדם ודתם של ילדי פונדקאות ישראלים - לא תתרחש. ה"אשמים" הם החרדים, ולעיתים גם הבעיות הביטחוניות. מה לכם להט"בים כי תלינו? חשוב יותר לטפל באיום האיראני. לרגע אחד כיהן בישראל שר הומו. ניצן הורוביץ שאף להיות שר חינוך. בנט ולפיד הועידו אותו לבריאות. בכל זאת, הומו האמון על חינוך ילדי ישראל זה רעיון מרחיק לכת מדי. הורוביץ הצליח לאשר פונדקאות בישראל לזוגות חד־מיניים. אישור סמלי, מכיוון שבישראל מספר הפונדקאיות מועט. לאוחנה תפקיד חלוצי, ולא אליו אמורים לכוון את חיצי המלחמה.
1. ייצוג הוא הכל. מטעם מפלגת העבודה, למשל, אין להט"בים בכנסת. האם אדם שאינו להט"ב מודע לקשיי הקהילה ויכול לשנות את מעמדה?
2. אוחנה נושא בתפקיד ממלכתי. החברה ההטרוסקסואלית מקפידה להדיר להט"בים מתפקידים ממלכתיים - והנה, יושב ראש כנסת ישראל הוא הומו. וכדי לזכות בתפקיד זה הצביעו עבורו אבי מעוז, יצחק פינדרוס, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. הם גם ישבו בכנסת כשהוא נאם והודה לבן זוגו ולילדיו. הם לא יכולים כבר לומר שלהט"בים הם שורש כל רע, שכן הומוסקסואל עומד בראש הפרלמנט שהם שייכים אליו, ומייצג את הגוש שלהם. אגב, ההערכה שהם רוחשים לאוחנה ממחישה כי הם עצמם אינם מאמינים למשנתם ההומופובית, אלא משתמשים בה באופן ציני כדי לקושש קולות וליצור כותרות.
3. טענתו של אוחנה בהקשר של יחסי הרשות המחוקקת ובית המשפט עצובה ונכונה. להט"בים בישראל נסמכים על בג"ץ שיאפשר להם לממש את זכויות האדם שלהם, וזהו דבר פסול. תפקיד המחוקק הוא להשוות בין זכויות להט"בים לבין זכויות הטרוסקסואלים. בדברים אלו אוחנה אינו מבקר את בג"ץ, אלא את חבריו המחוקקים, ששיקולים פוליטיים גורמים להם להתעלם מהחקיקה הנדרשת, אף שמרבית הרחוב הישראלי תומך בזכויות ללהט"ב.
4. אוחנה מצטייר כמי שאינו מקדיש את מרצו לקהילה הגאה. הדבר מכעיס את השמאל שמבחינתו, אם אתה הומו, עליך לעסוק אך ורק בענייני הקהילה ולשלוט בכתביה של ג'ודית באטלר. זוהי גישה מקטינה ופטרונית. מותר להומו לעסוק בענייני משפט, ביטחון וחוץ. בהקשר לפוליטיקת הזהויות, ניכר כי הזהות המזרחית של אוחנה דומיננטית יותר מזו הקווירית. זוהי זכותו לחשוב שמזרחים מופלים יותר מלהט"בים, וזכותו לחשוב שבתחום זה יוכל לתקן יותר עוולות מאשר בנוגע לקהילה הגאה.
בעיניי, מינויו של אוחנה ליושב ראש הכנסת הוא שיעור החינוך הטוב ביותר שקיבלה החברה הישראלית בשלושת העשורים האחרונים. זהו מינוי שמטלטל את השמאל והימין - קורא תיגר על חשיבה סטריאוטיפית ומציג אדם שחותר תחת המקום המוקצה לו - פוליטית, חברתית ומחשבתית. עולה רק שאלה אחת: אם יתמודד בעתיד על ראשות הליכוד, האם החברה הישראלית תאפשר להומו מזרחי להנהיג אותה, או שמא תחזור על דפוסיה משכבר, תוך שהיא ממשיכה ללמד ילדים כמה חשוב "לקבל את האחר"?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו