חיים בסרט פלורליסטי

"נחמד לגלות שאף סרט שנתמך ומומן על ידי קרן שומרון לא הגיע לחמישייה הסופית", כתב הבמאי והמפיק ברק הימן.

השמחה לאיד קשורה לתחרות פרסי אופיר, שהמועמדים הסופיים אליה נקבעו לאחרונה.

המשפט הזה היה סופו של עוד קמפיין מוצלח לצמצום חופש הביטוי של מי שלא אוחז בדעות הנכונות.

נלך אחורה שנה בדיוק. אז הוציאו 150 קולנוענים מכתב שבו הם קוראים לא לשתף פעולה עם קרן קולנוע שומרון. קרן רשמית שמדינת ישראל תומכת בה, והוקמה, כמו קרנות אזוריות אחרות, כדי לגוון את הסרטים הנוצרים בישראל ולהביא אל המסכים נקודות מבט חדשות.

לפני שנה, נזכיר, היתה כאן ממשלה אחרת. שר התרבות דאז, חילי טרופר, יצא נגד המכתב של הקולנוענים ואמר: "אמונה בערך של חופש הביטוי לא צריכה להיות בעירבון מוגבל או רק לדעות מסוימות... החופש צריך להישמר, כל עוד הוא עומד בחוקי המדינה". טרופר הוסיף: "תמוה שיש מי שטוענים כלפי אחרים על ערבוב בין תרבות לפוליטיקה, כשהם נוהגים ככה בדיוק". אגב, היו גם צדיקים בסדום. קולנוענים שהכריזו "כמי שרואים את עצמם חלק מעולם התרבות הפלורליסטי, נעשה הכל כדי לקדם ולעודד פלטפורמות שתורמות להעשרת השיח האמנותי". כן, פלורליזם אמיתי לא נאבק בדעות אחרות - הוא יכול שלא להסכים איתן, אבל יודע שיש להן מקום במרחב.

אבל לא בבית מדרשם של המובילים מבין קולנועני ישראל. אלה החליטו להמשיך ולהיאבק בקרן, והשנה, לקראת פרס אופיר, הם ביקשו לפסול קטגורית את מי שנעזר בה. הבמאי והתסריטאי חגי לוי, שאיננו זקוק בעצמו לתמיכת קרנות ישראליות, קרא לשופטים שלא להצביע בעד הסרטים האלה, והוא לא היה היחיד.

מכיוון שהתהליך הזה אינו שקוף, אי אפשר לדעת עד כמה ההחרמה הזו היא שהביאה לתוצאות, שלפיהן אף סרט שזכה לתמיכת הקרן לא הגיע למועמדות סופית לפרס אופיר. אבל אלה העובדות. נזכיר למי ששכח - זה איננו המנדט של השופטים. הם אמורים לבחון רמת הפקה ומשחק, עניין, אמינות, ועוד. הם לא אמורים לערבב פוליטיקה בתוך תחרות מקצועית.

לפסול יצירה לא בשל רמתה אלא מפני שהיוצר העז לקחת כסף מקרן שלא מוצאת חן בעיניך - זהו שפל חדש בכל הקשור להתנשאות ולסתימת פיות. אבל בואו, זה לא מהיום, מדובר בתופעה ארוכת שנים.

מפליא לגלות בכל פעם מחדש איך מי שרוממות הדמוקרטיה בגרונו פועל בפועל נגד חופש הביטוי. זה התחיל לפני 20 שנה כשכמה חברי כנסת עתרו לבג"ץ שיפסול חוק שהכשיר את ערוץ 7. בג"ץ פסל את החוק, והערוץ, שהביא לידי ביטוי עמדות אחרות, לאומיות יותר מאלה של הערוצים הרשמיים, נסגר. אחר כך הגיע חוק "ישראל היום", שביקש לסגור את העיתון הזה כדי לא לאפשר לעיניים של קוראי ישראל לשזוף את מה שנכתב בו.

לאחרונה הגיע תורו של ערוץ 14. אנשי המחאה מנסים בכל כוחם שלא לאפשר לו לפעול, גם דרך הכיס העמוק של יצחק מירילשוילי, בעל השליטה בערוץ, וגם דרך לחץ על מפרסמים להפסיק לפרסם בו. המחאה עמלה גם כדי לסגור את הברז של פורום קהלת. איפה הפלורליזם?

ראוי להוסיף שברבים מן המקרים מדובר לא רק על דעות אלא גם על כסף. היוצרים, אם נחזור אליהם, אינם מוכנים שהקרנות הוותיקות יקבלו פחות, משום שלפתע נולדו קרנות נוספות שחולקות את עוגת התקציב המצומצמת.

ואולי יותר מכל מדובר על הגמוניה וכוח. הרי אם יוצרים חדשים ייכנסו לתוך השוק, הם עוד עלולים להתגלות כפוריים ומוכשרים. אולי הם אפילו ייצרו סרטים מוצלחים, כמו הסרט "ההילולה" שנתמך על ידי קרן קולנוע שומרון, שאחרי ארבעה ימים בבתי הקולנוע צפו בו 100 אלף איש, ועוד העין נטויה.