פחד ותיעוב במזרח התיכון

העיסוק ההולך וגובר בהיפרדות משקף את המשבר הערכי שבו מצוי מחנה השמאל • שנים באופוזיציה ללא חזון ראוי, ועשייה ציבורית וחברתית מצטמצמת

הפגנות של "אחים לנשק" נגד הרפורמה המשפטית, צילום: אורן כהן

ישראלים רבים חושבים היום יותר מתמיד על עתידם במזרח התיכון. הם הופכים יותר ויותר מנוכרים למרחב שבו הם חיים, מסוגרים בגבולות המעמד שלהם ומאמצים גישות מתגוננות, וחלקם מדברים על חורבן.

חרוזי הרעל של אהרן ברק והגופות הצפות של אהוד ברק כנראה ייצרבו בזיכרון הקולקטיבי, אך הם לא לבד. שימוש ברטוריקה של מוות הפך רווח בשכבה המובילה את המחנה הליברלי. הוא נועד להעצים את תחושות הקץ וחוסר המוצא, ולהוביל את המחנה כולו לדרך שבסופה שתי אפשרויות: הרס או היפרדות.

רעיון ההיפרדות מקנן בתודעה של אינטלקטואלים ליברלים בשמאל כבר כמה עשורים. הם כותבים עליו, מדמיינים אותו, יוצרים עליו סדרות ועבודות אמנות. אך בחודשים האחרונים ההיפרדות הופכת לאפשרות ממשית, שכוללת גם תוכניות אופרטיביות. למשל, התנועה להיפרדות (שלאחר צמצום עילת הסבירות התמיכה בה גדלה מ־1,000 איש לכ־30 אלף) מציגה תוכנית בת חמישה שלבים להיפרדות מלאה בתוך שמונה שנים. השלב הראשון כבר מתממש בפועל: רשויות מרכזיות חותמות דרך "ברית ערים ליברליות" על אמנה מחייבת עם ערכים משותפים. בשלב הבא יוקם גוף מייצג לרשויות הללו, שמאוחר יותר יקבל הכרה מהכנסת כ"גוף מחוקק (פרלמנט) רשמי", כמו הפרלמנט הסקוטי בבריטניה.

הכנת הקרקע להיפרדות כתוכנית פעולה נעשית מאחורי הקלעים, כמו שאוהבים בשמאל. היא מתחילה בקטן, ביצירת התאגדויות קהילתיות, בהרחבת הסמכויות של הרשויות המקומיות ובתמיכה בנציגים ליברליים. הרשויות כבר מצהירות על הצורך בשימור עצמאותן. חלקן התקוממו רק לאחרונה מול כוונת האוצר לשנות את אופן חלוקת הארנונה. בשלבים האחרונים של התוכנית ישראל תהפוך לפדרציה עם מחוזות אוטונומיים, עד שתחולק בסוף לשתי מדינות בטריטוריות נפרדות, עם חוקים שונים ואף שני צבאות.

איך תיראה ישראל החדשה? מי שחותרים להיפרדות כדי לשמר את הצביון התרבותי שלהם מבינים שהם חותרים לשימור ההומוגניות. כלומר, הכוח יישמר בידיים חילוניות, ליברליות ואשכנזיות - ישראל החדשה תישאר ישראל הישנה והטובה. האם גורלו של מזרחי ימני בישראל החדשה יהיה שונה מחייו היום? האם חזות מזרח־תיכונית ו/או עמדה פוליטית לא יחסמו בפניו את האפשרות ליהנות מהשוויון, מהחירות ומההזדמנויות שמציעה המדינה? מי יהיה "האחר" באותה ישראל?

בתוכנית המעשית של תנועת ההיפרדות, הרשויות הליברליות נפרדות לכאורה על רקע אידיאולוגי. לפיכך, תמיכה בעמדות ליברליות אמורה להקנות לי מקום בישראל החדשה, ללא קשר לזהות שלי. האומנם? בזום שערך באחרונה אחד ממנהיגי התנועה, הוא לא התייחס לערכים, אלא ציין שתנאי הקבלה ל"ישראל החדשה" יהיו הון, השכלה, מצב משפחתי והיעדר רישום פלילי. מי ימלא את בתי הכלא? או שהם יהיו רק ביהודה?

העיסוק ההולך וגובר בהיפרדות משקף את המשבר הערכי שבו מצוי מחנה השמאל. שנים באופוזיציה ללא חזון ראוי, ועשייה ציבורית וחברתית מצטמצמת. זה גם משבר דורי, אולי אישי, של אנשים שצברו הון ומעמד בלתי סבירים ושקשה להם לחשוב על צמצום כוחם, על אובדן השליטה על סדר העדיפויות במדינה ועל ויתור על חלק מזכויות היתר שלהם ושל צאצאיהם בעשורים הבאים.

תנועת ההיפרדות ממחישה את הנטייה של השמאל הליברלי לברוח מאחריות. בעודו עושה שימוש בהון שצבר מהקצאה בלתי שוויונית של משאבים לאורך השנים, הוא מגלגל את הבעיות של "המדינה היהודית" לפתחה של יהודה. פלשתינים בגדה? שהם יתגוששו איתם על השטח; פלשתינים בעזה? צבא יהודה יטפל; בדואים בנגב? בעיה של ממשלת יהודה. רעיון ההיפרדות מהפלשתינים שבו אחז השמאל עובר כעת שינוע למרחב הפנים־יהודי. השיח של השמאל הציוני משתנה בהתאם. כעת הוא מזין את הקרע החברתי, באופן שיוביל למסקנה הלכאורה בלתי נמנעת שאין פתרון אחר מלבד היפרדות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר