תרופה למכה

במוצאי השבת ישבתי עם חבר יקר שלי כבר עשרות שנים - רופא קרבי במילואים ביחידת עילית.

לפני 17 שנה הוא ישב עם אשתו במסעדה לכבוד יום ההולדת שלו. קיבל טלפון, עזב הכל ויצא למלחמת לבנון השנייה. בדרך הכריח את המסוק עם הלוחמים לנחות בנהריה כשגילה ששכחו לקחת מים.

הוא הראה לי תמונות של ילדיו, שעשו שנת שירות ושעכשיו מבחינתם ממשיכים אותה בהפגנות, ואמר: "אני לא מסרב. אני תכף יוצא שוב למילואים, אבל עם הממשלה הזו אני כבר לא מרגיש שזה שלי".

אני שייך לאלה שחושבים שמערכת המשפט שלנו מוטה חזק שמאלה ואקטיביסטית מדי. אני חושב שחשוב לתקן את זה. אני רוצה שבפעם הבאה ששופטים עליונים יחליטו אם מותר או אסור לגרש מהגרי עבודה, יישבו ביניהם גם לפחות שלושה שגדלו בשכונות כמו השכונות שבהן מתיישבים המהגרים.

אבל אני מבין שלא אדם כמו איתמר בן גביר יכול לשכב עם מפתח ברגים מתחת לשאסי של מערכת המשפט ולבצע את האיזון הזה. זו בדיוק הדרך לפרום את החיבוק הציוני שמחבר ביני לבין חברי הטוב, שהוא וילדיו חייבים להיות ולהרגיש, בכל תסריט, חלק מהמדינה הזו.

בג'ודו הרעיון הוא לנצל את התנופה של היריב על מנת להפיל אותו. צריך להודות שכרגע זה מה שהצליח אהוד ברק הערמומי לעשות ליריב לוין. עכשיו צריך לוודא שהאיפון הזה יהיה רק לרפורמה, ולא לחברה הישראלית...

מה שמעניין הוא המהירות שבה חברי ואני הגענו לפשרות בכל הנושאים הבוערים שעל הפרק. כך בערך התנהלה השיחה:

הוא: "ביבי צריך לקבל עסקת טיעון ולפרוש".

אני: "עזוב אותך מהמקרה הפרטי. כדי שלא נגיע לפינה הזו שוב - בוא נסכים על הגבלת כהונה לשמונה שנים וחוק צרפתי. אפשר להאריך את ההתיישנות ל־15 שנה, כדי שאם ראש ממשלה מטריד את המזכירה שלו, נניח, עניין ששנינו מסכימים שהוא חמור, שזה בניגוד לתיקי נתניהו, יוכלו לתבוע אותו אחרי גמר הקדנציה".

הוא: "קניתי".

הזמנו עוד ערק והמשכנו לסדר את העניינים:

הוא: "יש לי פציינטית חרדית, ואני לא מצליח לקבוע לה פרוצדורה, כי בכל יום יש לה ברית לנין אחר. זרוק מספר - כמה נינים יש לה, אחי?".

אני: "מאה?".

הוא: "מאה זה בערך מספר הנכדים. פוטנציאל הנינים שלה הוא אלף, אחי. אלף! הם העתיד של המדינה הזו. אם הם ישתלבו - זה כמו מיליון עולים חדשים סופר־אינטליגנטיים. זה יכול להציל את המדינה. אם לא - הלך עלינו".

אני: "נכון, אבל איך רוצים שישתלבו בצבא? חצי מהצבא זה חיילות...".

בנקודה הזו הוא הפתיע אותי: "יודע מה? אני לא חייב אותם בצבא. זה באמת מסובך לשלב אותם שם. אנחנו נעשה צבא. אבל צריך את השכל המבריק שלהם בהייטק, ושגם הגברים ישתלבו בשוק העבודה, כמו החרדים בחו"ל. ולמען המדינה - שיעשו דברים כמו איחוד הצלה. הם עושים את זה מעולה, וגם מתים על זה".

אני: "לדעתי הם צריכים לקחת את המשמר הלאומי. תחשוב מה זה היה עושה לחברה הישראלית אם היה משתולל כאן עכשיו מחבל עם סכין, והראשונים לתת מענה היו זוג אברכים על קטנוע. אבל הממשלה הנוכחית לא יכולה להרים את זה, כי אתם ישר תקראו לזה 'מיליציה'".

"נכון!", הוא אמר וצחק.

נפרדנו בחיבוק שטבעי לנו כבר עשרות שנים. הוא טבעי גם לרוב החברה הישראלית. חייבים לחזור אליו, ומייד. שווה לוותר גם על המשך הרפורמה בשביל זה. הקואליציה הנוכחית לא יכולה לנצח בקרב הזה בלי שנפסיד משהו הרבה יותר יקר.