באופק הקרוב של המשבר החוקתי נראות שתי זירות משמעותיות: בג"ץ ומשא ומתן אפשרי על פשרה.
אלו זירות לשתי דרכים הפוכות, האחת הרסנית והשנייה מרפאת. גם בבג"ץ, העומד לדון בשני תיקונים לחוקי יסוד, וגם בהכרעת רוב קואליציוני על עילת הסבירות, למשל, מתבטאת פוליטיקה של הכרעה. בג"ץ, שנעשה שחקן פוליטי מובהק, לאסוננו, עלול לנסות להכריע במשבר ללא לגיטימציה - לא לגיטימציה בחוק, מפני שבג"ץ אינו מוסמך לדון בתקפות של חוקי יסוד, ולא לגיטימציה בבחירות, כמובן, שהרי אזרחי ישראל לא הסמיכו את בג"ץ לחוקק או לתקן חוקה.
הכרעה לא לגיטימית שכזאת תהיה בעיניהם של תומכי הממשלה חמיסת כוח שלא כדין (אוּזוּרפַּציה, בלעז). לכן היא עלולה להחריף מאוד את המשבר החוקתי כאן, חלילה. דווקא שופטים, האמורים להיות אמונים על סדר ועל הקפדה ששום גורם בממשל לא יחרוג מסמכותו, מאותתים לנו שהם־הם יחמסו לעצמם סמכות, ובזה יערערו אותנו במידה מסוכנת.
זה מצטרף לחבלה ששליחיהם הסבו למו"מ שנעשה בחסות נשיא המדינה (בעיקר בהתעקשותם הכוחנית על זכות הווטו שלהם בבחירה שלהם־עצמם, אך לא רק בה). למרבה הדאגה, השופטים הם גורם קיצוני ביותר במשבר.
אבל גם הכרעת רוב בכנסת, כמו זו שאירעה בצמצום החוקתי של עילת הסבירות, אינה מרפאת את השבר בציבור. אמנם יש לה לגיטימציה בבחירות, ואמנם היא היתה נחוצה, לשם הבהרה שהממשלה לא תיכנע לסחטנות או לדרישות אולטימטיביות בלתי מתפשרות במו"מ ולנטישה כוחנית של המו"מ - אבל זו אינה דרך המלך ליישוב המשבר.
הכרעת רוב בכנסת אינה יכולה לשכך את חששה הכבד של האופוזיציה מכרסום באופייה הליברלי של מדינת ישראל, חשש אמיתי שאינו מזויף או רק מלובה למען הפלת הממשלה. מעבר לסוגיית הלגיטימציה הדמוקרטית, שאין לבג"ץ אך יש לכנסת, הכרעה חד־צדדית באחד משני המוסדות האלה פשוט אינה טובה לריפוי השבר המאיים עלינו. לפיכך, עלינו למצוא בתוכנו את הכוחות לנטוש את הדרך של פוליטיקת הכרעה. היא מסוכנת עכשיו, ועלולה להחריב את המדינה, פשוטו כמשמעו, מפני שהיא אינה מסוגלת ליצור מסגרת חוקתית מוסכמת.
זה טבען של מחלוקות חוקתיות: יותר ממחלוקות אחרות, הן מצריכות את דרך המשא ומתן, דרך הפשרה המבוססת על ראיית המכנה המשותף המצוי בבסיס העמדות המקוטבות של שני הצדדים.
אנחנו מצויים בצומת הרה גורל - בין פוליטיקה של הכרעה, קרי הכנעה, העלולה לדרדר אותנו לאסון, חלילה, לבין פוליטיקה של הסכמה החותרת אל פשרה אפשרית, לא טהורה, לא גזורה לוגית מהנחות למסקנות, אבל מעוגנת בחיים עצמם, ושומרת על החיים עצמם מפני חרבם ההרסנית של "הצודקים" הבלתי מתפשרים.
זה לא מקרה שהגענו לצומת הזה שבין הכרעה־הכנעה לבין הסכמה־פשרה. הרי מלכתחילה נטישת דרך הפשרה והבחירה בדרך ההכרעה הכוחנית הן שהוליכו למשבר החוקתי, שהתחיל בחרישיות יחסית בשנות ה־80 והלך והתגבר עד לשבר הנוכחי. אל תוך פוליטיקת ההסכמה הציונית־ישראלית, החדירה הפוליטיזציה של המשפט, בהפיכה שחולל אהרן ברק כמו פיל בחנות חרסינה, יסוד של פוליטיקת הכרעה נטולת לגיטימציה דמוקרטית - הכרעה ערכית בבית המשפט, לא בכנסת, ללא בחירות, ללא משאל עם, ללא אישור הנציגים הנבחרים שלנו.
אחרית המשבר היתה מצויה בראשיתו. מקור מחלתנו ברור: ניסיון כוחני ומתמשך, בתחילתו סמוי אך בהמשך גלוי יותר ויותר, לכפות על הציבור מסגרת חוקתית שהוא לא אישר אותה, שהוא אפילו לא דן בה, ושנציגיו כלל לא עיצבו אותה.
מכאן נלמדת התרופה החיונית: משא ומתן כן על פשרה, צנועה ולא יומרנית־כוללנית, שתחוקק הכנסת בהסכמת שלוש המפלגות המרכזיות בישראל - הליכוד ובעלי בריתו, המחנה הממלכתי ויש עתיד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו