בשנים שבהן גרתי בשבדיה היתה לי חברה שלא עבדה. היא היתה עקרת בית. יום אחד סיפרה לי החברה, ברגע של גילוי לב, שהתרגלה לכך שבשיחות סלון ובאירועים חברתיים שואלים אותה כל הזמן "במה היא חולה". הנחת המוצא של החברה היא שאם היא לא עובדת, אמורה להיות לכך סיבה אובייקטיבית, רצוי כזו המגובה במסמכים רפואיים.
מדינה נדיבה יכולה להתקיים אך ורק באקלים כזה: אקלים שבו לרוב המוחלט של האזרחים יש אחידות דעים לגבי היחס בין האזרחים למדינה, חובותיהם של האזרחים ותפקידה של המדינה. אחידות דעים לגבי מהי התנהגות נאותה, מהן השאיפות הראויות לאדם, מהו גודל המשפחה הרצוי ומהו חינוך טוב.
כשכל הדברים האלה פחות או יותר ברורים ומוסכמים - המדינה יכולה לשלם, והממשלה שמנהיגה מדיניות רווחה נדיבה תמשיך ליהנות מתמיכה ציבורית. אך כשאין הסכמה, וכשיש חלקים גדולים מהחברה שמנהלים אורח חיים שונה לחלוטין זה מזה - הנדיבות של המדינה הופכת לחרב פיפיות, ויוצרת תחושות הולכות וגוברות של מרמור, ניצול וקיפוח. נשמע מוכר?
פרופסור בלגי בשם וים ואן־אורשוט בחן במחקר גדול את עמדתם של אזרחים אירופאים כלפי מקבלי קצבאות. הוא מצא עקביות מפליאה בעמדותיהם של אנשים, ללא הבדל משמעותי בין אלו שחיים במדינות עשירות כמו שבדיה ושווייץ לאלו שחיים במדינות עניות יותר כמו יוון או ספרד, וללא הבדל בין מזרח אירופה למערבה, או בין מדינות "ימניות" לעומת "שמאלניות": האזרח האירופאי הממוצע אוהד את רעיון התמיכה הממשלתית באלו שנבצר מהם לעבוד, אם מפני הזיקנה ואם בעקבות נכות או מחלה.
אך יש פרמטר אחד שגורם לירידה תלולה באהדה הזו, אם לא להתרסקות גמורה: פרמטר הבחירה. לפי האירופי הממוצע, אדם שבוחר מיוזמתו באורח חיים לא כלכלי לא צריך להיות זכאי לתמיכת המדינה. נבחרי הציבור האירופאים מכירים היטב את הסנטימנט הזה, ופועלים לפיו כשהם ניגשים לעצב מדיניות רווחה, עבודה או הגירה; הם מבינים שצריך להתנהל ברגישות כשמדובר בסבלנות הציבורית.
אם יש דבר אחד שלמדנו מהמחאה של החודשים האחרונים, זה שהסבלנות הציבורית פקעה. תחושת ה"פראייר" יכולה אולי - לא בטוח - להיות נסבלת כשמדובר בגיוס לצה"ל ולשירות מילואים, נניח, בעיקר אם המתגייסים (ובני משפחותיהם) מרגישים משמעות והגשמה בשירותם הצבאי. אך אין שום הילה הרואית, נאצלת או ציונית בלהיות "פראייר" בתשלום מסים. הפער בין מי שממלאים את קופת המדינה למי שלא הוא תמיד מצע לשסע חברתי, אך כשהאי־מילוי נעשה מבחירה - אי אפשר להמשיך בסדר היום.
חוק יסוד: לימוד התורה של הח"כים החרדים, שביקש להשוות את הלימוד בישיבה לשירות בצה"ל, עורר סערה גם בקרב אלו שאין בהם טיפת אנטי־חרדיות, והוכיח שוב שחלק ניכר מהמתח המרחף מעל לחברה הישראלית תלוי בשאלה "מי משלם על זה".
זה בכלל לא קשור ליחס של הציבור למסורת, לתורה וללומדי התורה. לרוב אזרחי ישראל אין בעיה עם העובדה שחיות כאן מאות אלפי משפחות ברוכות ילדים ובעלות הכנסה נמוכה, אלמלא הידיעה שחלק ניכר מהקופה הציבורית מופנה, מטבע הדברים, לקצבאות ולתשלומים עבור מי ש"בחרו בחיים של עוני".
התשובה היא לא בכפיית שינוי על החברה החרדית, אלא בשינוי התפיסה שלנו לגבי הקופה הציבורית: היא צריכה לממן כמה שפחות, מתוך מבט צנוע ומפוכח שמבין שבחברה הטרוגנית ומגוונת כמו בישראל, אין שום מדיניות חלוקה שלא תיטיב בצורה מפליגה עם מגזר אחד ותפגע באחר. המחאה הציפה את הצורך לצמצם את מוטת הכנפיים של הממשלה, ולתת לה לגיטימציה להתעסק רק בתחומים צרים של שירותים אזרחיים: ביטחון, משפט, תשתיות, תחבורה ורגולציה. כמה אירוני שאחד מהגופים הבולטים שמקדמים את המדיניות הזו הוא פורום קהלת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו