בואו נודה על האמת: ילדי ישראל לא יודעים כמעט דבר על תשעה באב. זה נכון גם לספירת העומר, וזה, צריך להודות ביושר, תקף לגבי יותר מדי מושגים בסיסיים בהיסטוריה ובמורשת היהודית. תשעה באב אמנם "נופל" תמיד בחופש הגדול, וזה תירוץ נפלא, אך האמת עצובה עוד יותר: גם אנחנו, המבוגרים, יודעים מעט מדי על אגדות החורבן. אני נבוכה לגלות בפומבי באיזה גיל נחשפתי לסיפורים על קמצא ובר קמצא ועל רבי זכריה בן אבקולס - סיפורים שאינם עולים בדיון הציבורי, אך המסר מהם חייב להדהד בעוצמה בתודעה של כל ישראלי.
משום מה, גם בשיעורי היסטוריה על המרד ועל חורבן בתי המקדש, כמעט שלא דורשים בשאלה - איך אפשר להגיע לשריפת אסמים? איך אפשר, כשהאויב החיצוני ממש מתדפק על שערי הבית, לשקוע במלחמה פנימית המכלה את כולם וממילא גם את המחלוקת?
מדינת ישראל הוקמה, בין היתר, גם על חורבות מחנות ההשמדה. אבותינו המייסדים, בפשטות, היו קרובים לאירוע. כרונולוגית, רגשית, משפחתית. לבסוף, אחרי תקופת השתקה ובושה, הם הנחילו את חרדותיהם ואת שיעורי השואה במערכת החינוך. גם היום אנחנו מלמדים, שולחים את ילדינו לפולין ומנסים להזכיר לעצמנו את לקחי השואה. לא תמיד אנחנו מצטיינים ביישומם, אך מזדעזעים בצדק כשנושאים את שמה לשווא ומבזים את זכרה. לא עוד השמדה חיצונית. כך קבענו, וכך יהיה.
אבל היום אנחנו משלמים את המחיר על כך שלצד הטראומה הקולקטיבית מאויבים זרים, לא דאגנו להטמיע את הטרגדיה ההיסטורית של מלחמת אחים. סכנת השמד מבית שעלתה באובדן הריבונות אינה צרובה כמו השואה בבשרנו ובנפשנו. בהלך הרוח שהוביל לעליית הנאציזם עסקנו רבות, אך על התהליך שהוביל את העם היהודי להתמוטטות פנימית - לא למדנו מאומה. וכך פתאום, בימים אלה, הדהירה המבהילה להרס עצמי ולשריפת האסמים משודרת בשידור חי.
כאישה וכמנכ"לית התנועה המסורתית, אני חושבת שהממשלה הנוכחית פועלת בדורסנות. זו אולי הממשלה הכי מסוכנת שניתן להעלות על הדעת לחיים של פלורליזם, שוויון ודמוקרטיה. ועם זאת, באותה נשימה: חייבת להיות דרך להתמודד עם זה בלי לפרק את מדינת ישראל לחלוטין, לגרום לאובדן של כולנו וממילא גם לאובדן המחלוקת היהודית בארץ הזו.
הצעד הראשון בדרך לתיקון, ואנחנו חייבים להאמין שאפשר לתקן, צריך להיות הנחלת סיפור החורבן והתהליך הפסיכולוגי שהוביל אליו במערכת החינוך הפורמלית והבלתי־פורמלית. נבחרי הציבור, ושר החינוך בראשם, חייבים להשריש את ההיסטוריה הכואבת הזו במערכת החינוך עד כדי כך שבעוד עשור או שניים לא יהיה אדם שיעבור בבית הספר, באוניברסיטה, בצבא ובכל מסגרת של מדינת ישראל שלא יכיר את אגדות חורבן הבית. אולי כך אנחנו והדורות הבאים נשכיל להתווכח על איך נראה הבית השלישי בלי לערער את יסודותיו.
הדנ"א היהודי ספוג טראומות ומרוצף בפגיעות מבית ומחוץ. שנים רבות מדי התמקדנו בפורענויות חיצוניות. הגיעה העת להיזכר ולהזכיר גם את אלו שגרמנו לעצמנו, כדי שלא נכתוב בעצמנו את אגדת החורבן הבאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו