המאבק והתקווה - סיכום ביניים

בשנת 66 לספירה התפתח סכסוך זניח בין יהודים לבין יוונים בקיסריה.

המריבה התמקדה בזכות המעבר במשעול המוביל לבית הכנסת. במהלכה הוקם אתר אלילי להכעיס, אשר שימש פולחן לציפורים. הצדדים לא הגיעו ל"הסכמה רחבה" כיצד לפתור את המשבר, והנושא הועבר להכרעה ברומא. לפי יוספוס פלביוס ב"מלחמת היהודים עם הרומאים", צידד פסק הדין ביוונים, ופרצו מהומות על עניין של מה בכך. הן התפתחו למרד היהודי הגדול ברחבי הארץ. ארבע שנים לאחר מכן, מחר לפני 1953 שנים, הסתיימו הקרבות בשריפת בית המקדש השני.

פעם שאלתי את חתן פרס ישראל, ההיסטוריון לתקופת בית שני באוניברסיטה העברית פרופ' מנחם שטרן, אם הוא סבור כי לולא אותה מריבה זוטא היה גורל העם היהודי שונה לחלוטין. שטרן, שנרצח ב־1989 בידי מחבל פלשתיני בלב ירושלים המערבית, החזיק בדעה שהאיבה היתה כה משמעותית, שאלמלא פולחן הציפורים בקיסריה היה נמצא אירוע זוטא אחר להצית את מרד היהודים באימפריה הרומית.

בימים אלה שלפני תשעה באב, אני תוהה אם ההפיכה השיפוטית שמוביל בתוקפנות ובחוסר רגישות יריב לוין היא רק כאירוע של פולחן הציפורים, ובפועל המתח בחברה הישראלית הוביל בהכרח היסטורי למלחמת תרבות רחבה, שאין מנוס ממנה. במילים אחרות, האם אלמלא הועמד בנימין נתניהו לדין פלילי ואלמלא רצונו העז להיחלץ בטרם יגיע המשפט לסיומו, היתה ישראל חווה תופעה חסרת תקדים של סירוב המוני לשרת במילואים ומאבק מסוכן בין משטרה אלימה לבין ציבור מפגינים המאבד את סבלנותו?

בכל זאת, כמי שהשתתף ב־105 הפגנות (לרבות "הסיבוב הראשון" שקדם להדחה של ממשלת נתניהו) איני יכול לזהות ולחזות מה ישמש "פולחן הציפורים" של המאה ה־21 לעומת המחלוקת המהותית המהולה באיבה כה עמוקה.

כיובל שנים מצויה החברה החילונית בתהליך של אימוץ וספיגה של תרבות המערב. תוכנית הלימודים בתיכון כיווצה את העיסוק בהומניזם של מוסר נביאי התנ"ך ובקלאסיקה של השירה העברית וההיסטוריה היהודית. במגמה זו השתלבו הסלחנות כלפי הירידה מהארץ והאופנה להחזיק שני דרכונים ביד אחת. מגילת העצמאות רוויה ערכים יהודיים ודמוקרטיים מובהקים, אך נשתכחה מאיתנו עד שלפתע נזכרנו בה ונשענו עליה במאבקנו. זאת, מפני שנבהלנו מהמגמה הדיקטטורית הנשקפת מהצעות החוק של לוין והנוהים אחריו (מסיבות דתיות או לאומיות קיצוניות), והמאיימת על החירות ועל אסכולת "המיצוי האישי" שרווחת במערב הדמוקרטי. לא רצינו להידמות להונגריה אבל לצרפת, לא לפולין אבל לשבדיה.

על מה, אפוא, המאבק? למשל, לא יעלה על הדעת שיחודש הסגנון המשמיט את הפנייה במין נקבה עת מתפרסם מכרז למשרה מטעם המדינה. גם לא שייאסר דיון בענייני גירושים בבית משפט אזרחי אלא רק לפני דיינים רבניים.

ראוי מאוד שהמחאה נתלתה במגילת העצמאות. דוד בן־גוריון השקיע רבות בניסוחה אף שהיה נתון כבר שישה חודשים בעיצומה של מלחמת השחרור. תלות זו חידשה את העניין החילוני בערכים יהודיים הומניים וציוניים ודמוקרטיים, שהמתינו שנים רבות בשולי הזירה הציבורית כאבן שאין לה הופכין. בפועל, בהנחה כי בסופו של דבר יעלה בידי תנועת המחאה למנוע את חלחול הנימה הדיקטטורית והמגמה ההלכתית אל מרכזיותו של השלטון - ייצא הרוב החילוני־ליברלי נשכר מהמאבק, בחדשו את מודעותו לערכים הראויים אשר נעלמו מתרבות הצריכה המערבית.

רק שגם תסריט אופטימי זה מצוי בסכנת קריסה. די בעוד יונה אברושמי ב' ובאמיל גרניצוויג ב', וביד הברזל של לוין - כפי ששר המשפטים נראה מאיים בדו־שיח שלו עם יואב גלנט בכנסת - כדי לחוש בחרדה כי גם תשעה באב ג' הוא סכנה מוחשית. לפחות ברמת האיבה היוקדת הזכורה ממלחמת האחים בסיבוב הקודם.