היום שאחרי המחאה: התקשורת לאן?

משחק אסוציאציות. מה אומר לכם "גל שידורים פתוח" - מלחמה? פיגוע? רעידת אדמה חריגה? השבוע העניקו לנו אמצעי התקשורת הישראליים יומיים שלמים של גל כזה. עוד לפני ששמענו בדל ראיון, בטרם המגישים פצו את פיהם, הבנו שמדובר בימים דרמטיים מאוד, אולי אפילו אסוניים. ככה מעצבים אווירה.

ביום שאחרי ההצבעה על חוק צמצום עילת הסבירות הרבה גורמים בציבוריות הישראלית צריכים לעשות חשבון נפש. לא על הסעיף האחד הזה, שדווקא לו, בפני עצמו, אין משמעות רבה, אלא על הקרע בעם. על האיבה ועל הלב השבור. אחד מהם הוא התקשורת.

התקשורת, שבהיותי עיתונאית אני לגמרי חלק ממנה, הגיעה בחודשים האחרונים לשפל שמזמן לא היה כמוהו. נכון שתמיד החדשות יבליטו את השלילי והמדאיג, זה הדנ"א שלהן. ועדיין, הן אמורות גם לשקף את ההתרחשויות בצורה מאוזנת ושקולה. להראות לצרכנים תמונה הקרובה ככל האפשר למציאות. זה לא קרה, להפך.

מראשית המחאה עסקה בה התקשורת בלי פרופורציה. פריצות ושידורים חיים בכל מוצ"ש במשך חודשים, אף שזה לא חדש; שידור כל מכתב מחאה, גם אם הוא של פיזיותרפיסטים; עיסוק אינטנסיבי בכל סרטון חריג שצולם ברחוב או באוטובוס. ככה בונים תודעה של מחאה גדולה ושל כאוס. ככה בונים מחנאות.

אני פוגשת עוד ועוד אנשים, שאומרים שהם לא מאמינים למילה הנאמרת ברדיו, בעיתון או בטלוויזיה. אפילו לא לעובדות. אני מבינה אותם. מרבית אמצעי התקשורת מגויסים היום לצד התמיכה במחאה, מיעוטם לצד התומך בממשלה. אין אפילו ניסיון לאיזון.

ויש את העניין של התבהלה.

תראו את שערי העיתונים השחורים מאתמול, שנקנו בכספה של מחאת ההייטק. זה השדר? גם במלחמות ובפיגועים איומים לא היו שערים שחורים. זה בסדר שכך רואים אנשי המחאה את המציאות, אבל למה העיתונים משתפים פעולה עם זה? בשערים האמיתיים, שקבעו עורכי העיתון, רק "ישראל היום" קרא לפוליטיקאים לחתור להסכמות. שאר העיתונים המשיכו את הקרע.

היתה קריאה להמשיך להיאבק, היה שער שטען שזו רק ההתחלה, והיו הספרות 64-0 באדום גדול. אילו הייתם מביאים לכאן חבר מכוכב אחר, הוא היה בטוח שזה הדבר היחיד והנורא שקורה היום במדינה. וכן, זה עוד עניין - דחיקת כל החדשות האחרות, החשובות, לשוליים.

השבוע, סיפר העיתונאי זאב קם, אמורים להעלות להצבעה הצעת חוק שתסייע להתמודד עם תופעת הפרוטקשן החמורה. נוסף על כך, תועלה הצעת חוק האיזוק האלקטרוני לגברים אלימים. חוקים חיוניים ומשמעותיים.

הצעת חוק עילת הסבירות היתה משמעותית, אולי אפילו דרמטית, אבל היא לא ההתרחשות היחידה. 

ביום שאחרי חקיקת עילת הסבירות התקשורת חייבת לשנות כיוון. היא מוכרחה להביא תמונת מציאות הגונה ומאוזנת ולחזור לפרופורציה. היא חייבת לסייע לשבור את האיבה שתדלקה במשך חודשים.

אם כך יהיה, כולנו נרגיש שהקרקע מוצקה יותר, נוכל להירגע מההיסטריה ולהתחיל לבנות את הדרוש תיקון.