תמונת הרופאים בבית החולים שיבא יוצרים "חומה" אנושית כדי לחסום אדם בכיסא גלגלים היתה מטלטלת. זה קרה בתחילת השבוע, בעת מחאתם נגד הרפורמה בתוך גבולות ביה"ח. הרופאים דחקו אחורה את האדם שמחה מולם, ועודדו זה את זה להתעלם ממנו. כשנמשכו התלונות מצד מבקרים ומטופלים אחרים, גם הם נהדפו בצעקות "בושה". עצם המחשבה שרופאים בשירות הציבורי לוקחים את החולים כבני ערובה היתה אמורה לעורר הדים, בהתחשב בכוח האבסולוטי שיש לרופא על מטופל, ובמצב האנושי העדין והחשוף של המטופלים. אבל זה עבר בשקט כמעט מוחלט. מה שהעסיק את רוב כלי התקשורת היו דווקא חסימות הכבישים בסמוך לקיבוצים, שזכו לביקורות אכזריות במיוחד.
המחאות בסמוך לקיבוצים החלו בצפון. בתחילה היו אלה תושבי קריית שמונה שיצאו להפגין אחרי חודשים של חסימות בכבישי הגישה לעיר ובתוכה. הם חסמו את כבישי הגישה לכמה קיבוצים, בין היתר כדי להנכיח את עצמם ולפוגג את מראית העין שההפגנות כנגד הרפורמה מתקיימות גם בקריית שמונה, עיר ליכודית מובהקת.
הזעזוע מחסימת הגישה לקיבוצים מלאכותי. המאפיין הבולט של מחאת מתנגדי הרפורמה היא החלוקה לקולקטיבים מזוהים (רופאים, טייסים, מילואימניקים). יתרה מכך, מזכירות התנועה הקיבוצית, "השותפה למחאה מראשיתה", כפי שציינה בהודעתה, קראה ב"יום השיבוש" לקיבוצים להשבית את אזורי התעשייה והמפעלים שבשטחם ולקחת חלק פעיל "בהפגנות בצמתים". תושבי הקיבוצים אכן סימנו את עצמם כחלק מהמחאה, אבל הסימון הגיע עוד קודם, כשהם סגרו את השערים.
קשה להתעלם מהרקע להפגנות דווקא מול הקיבוצים: אי שוויון בוטה במועצות האזוריות, הבנויות על עיר (פיתוח) מרכזית, ומסביבה קיבוצים ומושבים עתירי משאבים וקרקעות. המתח בין הערים לקיבוצים רוחש כבר עשורים, ובמשך שנים עמדו תושבי ערי הפיתוח לבדם מול המיעוט שסגר את שעריו. פעם אחר פעם הם התבקשו להבין, לא להישמע בכיינים, לחכות לזמן המתאים. אלא שאין זמן כזה. כל פעילות מחאה מזרחית אמנם מתויגת כנקמה, אבל מה שמתנקם היום בחברה בישראל הוא דווקא חטא השתקת קול הפריפריה (הגיאוגרפית והחברתית) - חטא השערים הסגורים.
שערים סגורים קיימים לא רק בקיבוצים. לפני שלושה ימים חסמו מפגיני ימין את הכניסה לשכונת רמת אביב, הידועה בהומוגניות שלה ומזוהה כמתנגדת לרפורמה. בתוך הערים הגדולות, ההפרדה המרחבית תואמת באופן כמעט מלא את החלוקה המעמדית והאתנית. בשכונת יד אליהו, למשל, שבימים אלה נכנסת אליה אוכלוסייה חילונית וחזקה כלכלית, תכננו לפני כשבוע תושבים ותיקים לחסום את דרכי הגישה לשכונה, לפני ואחרי ההפגנות במוצ"ש. המתח בין התושבים הוותיקים לחדשים על רקע הרפורמה עולה, ובין אם נרצה להודות בכך או לא, הוא כרוך ביחסי מזרחים אשכנזים.
המחאה מול הקיבוצים קשורה לשערים הסגורים בפני הפריפריה החברתית והגיאוגרפית. במגורים כמו בעולם התרבות, באקדמיה כמו בשירות הציבורי, ביחידות מובחרות כמו בעולם המשפט. מציאות כזאת, עם פערים הולכים ומעמיקים, לא היתה מתאפשרת ללא ההתעצמות הכלכלית והפוליטית חסרת הפיקוח של שכבות מסוימות. פריבילגיה המרוכזת אצל אחד מחייבת גם מניעתה מהאחר. אפשר היה לראות זאת בשלישי האחרון. בשש בבוקר התייצבו ניידות מול קיבוץ גבעת השלושה וכרזו ברצף עשרות פעמים: "יש לפזר את ההתקהלות באופן מיידי, נא לפנות את המקום". השוטרים פינו בתוך דקות את הרכבים הבודדים שהגיעו, וכאילו החזירו את הסדר על כנו. אבל הסדר לא באמת חזר. המשטרה יכולה להפעיל כוח ולחסל את המחאה הפיזית, אבל המהות שלה לא תיעלם. המחאה מול הקיבוצים היא הזדמנות עבור החברה בישראל להביט בעיקר. זוהי מחאה לא אלימה, בעלת רבדים עמוקים. צריך להביט בה כמו שמביטים במתנה סמלית: קטנה, אך בעלת ערך חברתי עצום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו