כל העם במילואים

מעולם לא קראתם ידיעה על כך שהשמש זרחה בבוקר, וגם לא על העובדה שהשמיים כחולים. אבל לפעמים צריך לעסוק במה שהוא מובן מאליו, או של פחות היה כזה, עד לפני כמה חודשים.

אנחנו עדים לתופעה הולכת ומתרחבת: משרתי מילואים שמכריזים כי ימשיכו לשרת במילואים, לא משנה מה תחליט הממשלה. הם חוזרים על המוסכמה העתיקה והכמעט מקודשת שלא ייתנו לפוליטיקה להיכנס לתוך צה"ל.

המילואימניקים האלה מוציאים מכתבים לפי יחידות, ומעידים על עצמם כי הם מגיעים מרקעים שונים ומעמדות שונות. חלקם תומכים ברפורמה, חלקם מפגינים נגדה, אבל את צה"ל הם משאירים מחוץ לקלחת הפוליטית. הם מתחייבים להמשיך לשרת באחריות את מדינת ישראל.

המכתבים האלה הגיעו ממאות רבות של לוחמי השייטת, בהווה ובעבר, וממאות יוצאי סיירת אגוז. אחריהם פורסם מכתב של מאות יוצאי סיירת צנחנים. גם המילואימניקים של סיירת מטכ"ל הפיקו מכתב כזה, ואנשי חטיבת המחקר באמ"ן, ואפילו מערך המבצעים המיוחדים. אך האמירה הזו לא שייכת רק ליחידות המובחרות. ביום שני הופצה על ידי מאיר ליוש וינון מגל עצומה של חיילים ומשרתי מילואים. בתוך פחות מיממה כ־75 אלף איש חתמו על המסמך, שמתנגד לסרבנות ושמתחייב להמשיך להיות נאמן למדינה יהודית ודמוקרטית. מספר מרשים בכל קנה מידה. המכתבים האלה משיבים את הנפש, שקצת נחנקה מהפוליטיזציה של כל מה שהיה א־פוליטי ומלכד. הם מרגיעים מעט את מי שכבר החלו לדאוג מקמפיין הסר בנות המנופח. אך האמת היא שיש כאן הרבה יותר מזה.

במשך שנים לימדו אותנו שצריך להביט למעלה, אל המנהיגים ואל נבחרי הציבור. אך נראה שהיום כדאי מאוד שחברי הכנסת, מכל סיעות הבית, יביטו אל העם, אל חותמי המכתבים.

הכותרת של עצומת הענק היא "לא מתגרשים מאחים", ככה פשוט. החותמים לא מבקשים רק להזכיר שצה"ל הוא צבא העם, אלא שכולנו כאן בסירה אחת ושכולם חייבים לנהוג באחריות מתוך ראיית טובתה של המדינה, על כלל אזרחיה.

וזהו הרגע של נבחרי הציבור לבחור את הקול הזה על פני כל רעשי הרקע הצעקניים. אלה שקוטפים כותרות וזמן מסך בטלוויזיה, אלה שגורפים המון לייקים ברשתות.

בחודשים האחרונים אנחנו רואים איך חברי הכנסת הולכים שבי אחרי הקיצון, חוששים לאבד כוח פוליטי. לפעמים חברי הכנסת מפיקים אמירות קשות בעצמם. אז דעו לכם, ח"כים יקרים, שהרוב השקט לא רוצה בכל זה. הוא לא התכוון למלחמת כל בכל. הוא מבקש לה משיך לחיות את חייו במדינה הזאת יחד.

הקואליציה חייבת להפסיק לזלזל במתנגדיה ולהתחיל להאזין לכאב של הצד השני, ובכלל - היא צריכה פחות לעסוק בהכרזות ויותר לדאוג לחיי היומיום של האזרחים. האופוזיציה, מצידה, חייבת להפנים שהיא הפסידה בבחירות, לכבד את בחירת העם ולהירתם להידברות ולשיח, בלי להיגרר אחרי מנהיגי המחאות, שמושכים אותה לכיוונים קיצוניים.

העם, בעשרות אלפיו, הוכיח שהוא בוחר במדינה על פני העדפותיו האישיות. עכשיו תור נבחרי הציבור לנהוג באחריות.