עוד יום שיבוש עבר על החברה השסועה שלנו. יום שבו חולים איחרו לתורים בבתי החולים, אנשים בעלי צרכים מיוחדים נתקעו בהסעות למוסדות שלהם, וסתם אזרחים נאלצו לבטל פגישות, לעמוד בפקקים או להישאר בבית.
חוק צמצום עילת הסבירות עבר בקריאה ראשונה, וזה היה מספיק כדי לשבש לכולם את החיים. המשטרה, מצידה, החליטה שהיא מתערבת רק לפעמים.
התסריט הזה נראה מוכר לאזרחי ישראל. מוכר מדי. לפני שלושה חודשים, מייד אחרי פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, התרחש אירוע דומה. באותו יום השביתה ההסתדרות את המשק ופנחס עידן השבית את רשות שדות התעופה. גופים גדולים הצטרפו למחאה ואפשרו לעובדיהם לשבות. אזרחי ישראל התקשו לנשום מגודל המחנק. מתנגדי הרפורמה הרגישו שהגיעו מים עד נפש ונגמרה להם המדינה, הצד השני הרגיש שהוא יכול להצביע בבחירות, אבל הקול שלו לא שווה כלום. האליטה של המדינה יכולה לסגור עליו את הברז ברגע.
השיבוש אתמול הזכיר את יום הזעם ההוא, ועדיין, נדמה שבשלושת החודשים שחלפו בכל זאת השתנו כמה דברים. תראו מה קרה עם "ביג". חברת הקניונים הודיעה שתשבית את כל המרכזים שלה ביום שלישי. אבל בניגוד למה שהתרחש לפני שלושה חודשים, פתאום צצו חברות שיש להן חנויות בביג והודיעו בקול ובריש גלי שהן לא ישבתו. אחת אחרי השנייה פירקו בעלי הרשתות את השביתה של בעלי ביג. ואחרי התמוטטות מגדל הקלפים חזרה בה החברה. אבל זה רק חלק מהסיפור. לא שמענו ולא ראינו את הקניונים האחרים מצטרפים להשבתה. דום שתיקה.
גם האקדמיה נראתה אתמול אחרת. ביום שאחרי פיטורי גלנט כל המוסדות האקדמיים הודיעו על השבתה. לא היו חריגים ולא היו שאלות. האקדמיה, שאמורה לייצג חופש דעה לא הותירה ברירה לאיש מהסטודנטים או אנשי הסגל והציגה עמדה אחידה. הפעם זה נראה מגוון יותר. היו מוסדות שאפשרו לסגל לשבות על חשבון האוניברסיטה ולסטודנטים השובתים לגשת למועדי בחינה מיוחדים, היו שהכריזו על שגרה רגילה והיו שבחרו קומבינציה משלהם. הקו האחיד, הפסקני, זה שלא מותיר מקום לאף דעה אחרת, נסדק. כן, אולי במדינה מתוקנת לא היינו מצפים מהאקדמיה לנקוט דעה פוליטית לצד זה או אחר. אבל לרף ההוא, ההגיוני וההגון, נותר לנו רק להתגעגע, בינתיים.
הקולות שמגיעים מכיוון צה"ל, גם הם נשמעים אחרת. מכתבי הסרבנות, שהתגלו פעמים רבות כפעולת יחסי ציבור ולא הרבה מעבר לכך, כבר לא מפורסמים באותה אוטומטיות כמו בהתחלה. במקביל, לצד אנשים התומכים בסרבנות, מתחילים להדהד חזק יותר קולות אחרים, כאלה המחויבים לשירות וללכידות של החברה והעם. אפילו בתקשורת המיינסטרים שמעתי השבוע כמה שאלות טובות של מראיינים מן המניין, שהקשו על אכיפה בררנית. מחאת קפלן מול מחאת גוש קטיף. שאלות הגונות, ענייניות, כמו שמגיע לקהל מגוון לשמוע.
מה כל זה אומר? יש מי שיחשוב שהתגובה לקריאה ראשונה פשוט לא דומה להיקף החשש שהיה אז, כשהקואליציה התקדמה עם הרפורמה בלי לעצור. אחרים יראו בכך הוכחה לטענה שהמחאה נחלשת ומאבדת לגיטימציה בעם. על שני אלה רק הזמן יוכל לענות.
אני מציעה לראות בכל זה ניצנים של שינוי. מודעות חדשה שמבצבצת באזורי המרכז־שמאל. הכרה והבנה בכך שקיימות עמדות אחרות מאלה שנמצאות במיליה המוכר. הפנמה שיש כאלה שחושבים אחרת על בג"ץ, שכואבים את האחידות בבית המשפט העליון, שיש להם אורח חיים ותפיסות אחרות.
זו אחת מתוצאות הימים הקשים שעוברים על אזרחי ישראל: אנשים מצליחים לראות שיש כאן עוד דעות. אני לא מבטיחה שהתובנות האלה יחסנו אותנו מפני השבתה כוללת בעתיד, ולא מפני דורסנות, אבל משהו חדש מתחיל כאן - וכדאי לשים אליו לב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו