כתבתם ספר מופת ולא העזתם להגיש אותו לפרס ספרות? כנראה נפתחה לכם הדרך.
כמו כל החלטה של הממשלה הנוכחית, גם זו של השר מיקי זוהר - למנות לוועד הנאמנים של פרסי הספרות את גדי טאוב, את נוה דרומי ואת בני ציפר - עוררה סערה.
ועד הנאמנים, זה לא מאוד ידוע, ממנה את השופטים בהרבה מאוד פרסים שמחלק משרד התרבות, ובכך מעודד את היצירה הספרותית בישראל. אבל כאן נראה שהסופרים, המשוררים והמתרגמים יצאו למלחמה של ממש. לאחר פרסום המינויים הודיעו היוצרים שלא יגישו את עצמם לפרסים של משרד התרבות. לכך נוספה רשימה ארוכה של אנשי אקדמיה שהודיעו שלא יסכימו לשבת בוועדות השיפוט של הפרסים.
לטענת הסופרים, המועמדים שבחר השר זוהר הם "תועמלנים של ממשלת נתניהו", הפסולה מכל וכל. היוצרים לא טענו שמדובר באנשים בלי ידע או כישורים נדרשים, אלא בבעלי עמדה פוליטית פסולה. באותו המכתב הם כתבו כי השר זוהר הכניס שיקול פוליטי, ובכך הוא מבקש "לפגוע בקיום הבסיסי ובחופש הביטוי והיצירה של סופרי ישראל". כלומר, מותר לפסול את חברי הוועד על רקע פוליטי, אבל אסור למנות אותם על רקע פוליטי. סליחה - תלוי כמובן באיזה צד אתה נמצא.
בינתיים, בני ציפר, עורך מוסף התרבות והספרות של עיתון "הארץ", נאלץ להסיר את מועמדותו מכיוון שהעיתון שלו אסר עליו להיות חבר בוועדה. העיתון מסר כי אינו מאפשר לעיתונאיו להתמנות במינויים ממשלתיים. הצעד הזה מצטרף לתהליך ציפוף השורות וצמצום חופש העיסוק והביטוי שעובר על הביטאון הרשמי של אליטת השמאל, שכולל איסור על העיתונאים שלו להתראיין לערוץ 14 ואת פיטוריו של טאוב מכתיבת דעות בעיתון.
אבל נחזור לספרות. המינויים של זוהר הם חד־משמעית פוליטיים, והבחירה שלו היא לגיטימית. כן, היה עדיף שאחד מהשלושה יהיה אדם שדעותיו הפוליטיות אינן כה מובהקות, אבל זוהר הוא נבחר ציבור. בוחריו הניחו את הפתק של המפלגה שלו בקלפי כדי שייווצר מקום גם לקול הספרותי, למורשת ולעמדות הפוליטיות שלהם בתוך המרחב התרבותי של מדינת ישראל.
אנשי תרבות המגיעים מימין מכירים את חוויית ההדרה הצורבת. בשדות תרבות רבים אתה צריך להשתייך למיליה הנכון כדי לזכות בפרסים, והכניסה למיליה כוללת מבחן עמדות ואמונות מסוימות מאוד, הקשורות לשמאל קשר בל־יינתק. האם מינוי של אנשי שמאל מובהק גם היה נתקל בכזו התנגדות?
זוהר לא הצניח אנשים מהירח. הדמויות שהוא בחר מוכרות ונוכחות בעולם הספרות והכתיבה. על נוה וטאוב להיות מקצועיים בשיקוליהם. אסור להם לרדד את איכות השופטים שימנו לוועדות הפרס בגלל עמדה או נטייה פוליטית. הם אמורים להרחיב את שדה הראייה ולהביא למערך שופטי הפרסים יותר אנשים, יותר סופרים, משוררים ומתרגמים, בלי לפגוע באיכות. חייבים לאזן. אבל איזון אין פירושו לבצע הטיה הפוכה.
המחאה הזאת, כמו רבות אחרות, לבושה בכסות של התנגדות לממשלה. אבל אם מפשיטים מעט את הלבוש, מתגלה אמת עירומה: מי שנמצא בעמדת כוח שואף להישאר בה. הוא רוצה להיות זה שקובע מי יהיה חלק מעולם התרבות הישראלי ומי לא ייכנס לשם. אין לו שום כוונה לעשות מקום ולחלוק את עמדת קבלת ההחלטות עם אנשים שדעותיהם מבוטלות ומיושנות בעיניו. על זה המחאה המדוברת, ועל זה, במידה רבה, המחאה שמלווה אותנו בחודשים האחרונים.
מותר ליוצרים ולאנשי האקדמיה להחרים. זה חלק מהמשחק הדמוקרטי. אם הם אכן לא יגישו מועמדויות לפרסים, ייווצר חלל שכולו הזדמנות מצוינת לסופרים ולמשוררים חדשים, או כאלה שמעולם לא העזו להגיש את יצירותיהם לפרסים. ייתכן שנגלה פה איזה הרב חיים סבתו חדש, או אולי איזו זלדה ביישנית. הרי ידוע שכל משבר טומן בתוכו הזדמנות נפלאה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו