העשור הקודם במזרח התיכון היה בלא ספק העשור של רוסיה, ויותר מכך העשור של פוטין. עשור זה עמד בסימן חזרתה של מוסקבה למלא תפקיד פעיל באזורנו, בעיקר בסוריה, שבה הפעילו הרוסים כוח צבאי שמוטט את המרד נגד משטרו של בשאר אל־אסד והשיב לרוסיה את מעמדה ואת יוקרתה בעולם הערבי.
פוטין הפך, אפוא, למי שהכל חפצים ביקרו ונזהרים בכבודו. מנהיגי האזור מיהרו לעלות לרגל למוסקבה ולחלות את פניו, החל במנהיגי איראן, עבור בנשיא הטורקי ארדואן ובמנהיגי ערב, ואפילו שליטי מדינות המפרץ, בעלי ברית ותיקים של האמריקנים, ולבסוף - גם מנהיגיה של ישראל, וראשון להם בנימין נתניהו.
נעדרת כוח רצון וגם יכולת, החרדה כל העת לחיי חייליה וחוששת מלהפעיל את עוצמתה למול אויביה, נתפסה רוסיה כמי שפועלת בנחישות וגם בברוטליות מקפיאת דם בדרך להשגת מטרותיה.
המלחמה בסוריה היוותה קדימון ואף ניסוי כלים לקראת המלחמה באוקראינה ודומה שאף אפשרה אותה, שהרי פוטין האמין כי כפי שהעולם לא הגיב על הפגיעה של כוחותיו באזרחים בסוריה, כך לא תגיע תגובה לכשיעשו הרוסים שימוש באותם אמצעים ובאותן שיטות גם באוקראינה.
אבל כבר אז ניתן היה לראות שהעוצמה הרוסית היא עוצמה מדומה, ושמוסקבה איננה אלא נמר של נייר ועוצמתה משולה למגדל של קלפים שמאחוריו אין ממש. ראשית, הנוכחות הצבאית הרוסית במזרח התיכון נותרה מצומצמת וחסרת משמעות לעומת זו של ארה"ב. ולמעשה, בכל פעם שהאמריקנים התעטשו - הרוסים נרתעו לאחור. ההישג הרוסי בסוריה היה בעיקרו תדמיתי, שהרי הרוסים הפעילו בה כוח אווירי מצומצם, הגם שזה פעל בחופשיות ולכן פגיעתו באוכלוסייה האזרחית היתה קשה. אבל עובדה היא כי את הלחימה הקרקעית הניחו הרוסים לבעלי בריתם, האיראנים - שותפות שתחזור על עצמה גם במקרה של אוקראינה, שבה התגייסה טהרן לספק מל"טים למוסקבה.
שנית, חשובה לא פחות היא העובדה שמעמדו של פוטין בא לו בשל תדמיתו כבריון שכונתי מאיים וברוטלי שעדיף שלא להסתבך עימו. אבל גם הערבים הבינו כי פרט לכך אין לפוטין שום דבר אחר להציע - לא יכולת להעניק סיוע כלכלי ולא יכולת לשמש מתווך בסכסוכים מדיניים. דומה שרק ישראל נותרה שבויה בחששותיה מפני פוטין ובהערצה שאיננה יודעת גבול לכוחניות שלו.
אבל אז באה המלחמה באוקראינה, ובבניין העוצמה והאיתנות שהקרינה מוסקבה החלו נבעים סדקים.
כמה מערוצי התעמולה והשקר, למשל ערוץ אל־ג'זירה ועימו כלי התקשורת באיראן ובסוריה, דיווחו, כמו במלחמת ששת הימים, על כך שידה של מוסקבה על העליונה במלחמה, אבל בשטח המציאות היתה כידוע שונה לחלוטין. דומה שהסיקור האוהד למלחמתה של רוסיה באוקראינה נבע לא במעט בשל הרצון לקרוא תיגר על ארה"ב. שהרי רק האמריקנים מאפשרים לבני חסותם, קטאר או סעודיה ואפילו טורקיה, לירוק בפרצופם ובה בעת להמשיך וליהנות מההגנה ומהסיוע שמעניקה להם ארה"ב.
אבל אז בא הבלתי ייאמן, וטורי שריון של כוח ואגנר החלו עושים דרכם בלא הפרעה לעבר מוסקבה. בעולם הערבי, שבו השליט הוא כל־יכול ושעצם קריאת תיגר עליו נתפסת כאיום שעלול להוביל למפלתו, מראות כאלו נתפסו כביטוי של חולשה ושל חוסר יכולת, שהרי שליט, על פי התפיסה הערבית, אינו אמור להתפייס עם אויביו מבית או לסלוח להם.
המרד ברוסיה הסתיים, ופוטין נותר לפי שעה על כיסאו. אבל תדמיתו בעולם הערבי ספגה פגיעה שאותה קשה יהיה לתקן. אבל כמו בעבר, השאלה אינה מה תעשה רוסיה, אלא מה תעשה ארה"ב. האם לוושינגטון יש רצון וכוח להוסיף לנהל את ענייני המזרח התיכון, או שהיא נחושה לנטוש אותו ולהותיר אחריה ואקום, אשר אותו תמהרנה למלא אם לא מוסקבה אזי סין, וחשוב ומשמעותי יותר, גם איראן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו