אנחנו חוגגים את שבוע הספר העברי בשנת ה־150 להולדת ביאליק. אך מה המשורר הלאומי היה אומר על מצב הספרות והלשון העברית כיום? בוודאי היה נחרד מהפער שבין הרוח למעשה. הנתונים מראים ירידה משמעותית בשיעור הילדים והנוער שקוראים.
תוצאות מבחן פירלס (PIRLS), שפורסמו לאחרונה, הצביעו על צניחה באוריינות השפתית בישראל. הדשדוש של מדינת ישראל במבחנים בינלאומיים בתחום השפה אינו חדש, וגם לא ניתן לייחסו רק למגיפת הקורונה - כבר ב־2016 הנתונים הצביעו על ירידה דרמטית ביכולות הקריאה, ותוצאות המבחן הארצי בשפה שהתפרסמו בקיץ האחרון אישרו: אחד מכל ארבעה תלמידים מתקשה בהבנת הנקרא.
בעידן רווי מסכים וסיפוקים מיידיים, הספרים נדחקו הצידה, אולם המסכים אינם האשמים הבלעדיים. יש קשר ישיר בין תחושת המיאוס של ילדי ישראל ביחס לקריאה להתנהלות מערכת החינוך בתחום השפה.
אם נשאל מורים ותלמידים בישראל מדוע כדאי לקרוא ספרים, קרוב לוודאי שנקבל תשובות כגון "כדי ללמוד דברים חדשים" או "להרחיב את אוצר המילים". מעטים יענו: "פשוט כי זה כיף". התשובות משקפות שיח דידקטי, שמתמקד במדידות ובתפוקות. הקריאה נתפסת כפעילות המקדמת מיומנויות הנדרשות בביה"ס, והספרות מגויסת לצרכים חינוכיים־ערכיים. בהיעדר דוגמה אישית מבית, נסו לשכנע את הילדים שאין זה המצב.
העובדה שלימודי הספרות אינם מופרדים בבתי הספר היסודיים מיעדי החינוך הלשוני מלמדת אותנו על התפיסה הלא מוצהרת של מערכת החינוך: קריאת ספרים הפכה לכלי פונקציונלי לקידום מיומנויות בתחום אוריינות השפה. בתוכנית הלימודים יש התייחסות לתרומת הספרות לעולמו הפנימי של הילד, וחשיפה לספרות היפה היא יעד מוגדר בתוכנית הלימודים - ועדיין, לא נרשם הישג משמעותי בתחום זה.
ילדים צעירים הפנימו שמאחורי השידול לקריאה, גם שלנו ההורים בבית, מסתתר מהלך אסטרטגי חינוכי. כך, למשל, בבתי הספר היסודיים קריאת הבוקר הפכה לריטואל קבוע. יום הלימודים נפתח בקריאת בוקר עצמאית והילדים קוראים בספר שהביאו לכיתה. הרבה פעמים טקס קריאת הבוקר הופך למפגן ראווה שבמסגרתו התלמידים מנסים להרשים את המורים והחברים בבחירות "נכונות" של ספרים. חלקם אינם מעניינים אותם או אינם תואמים את יכולתם, וזאת כדי לחפות על המוטיבציה הנמוכה ועל התסכול ורגשות האשם הכרוכים בכך.
אולם הצמצום ההרסני של הקריאה אינו גזירת שמיים. עלינו לראות בקריאה ערך בפני עצמו, והרגל בעל תרומה אדירה לרווחה הנפשית של כל אדם, ובפרט של ילדים. מודלים כאלה מיושמים במדינות כמו פינלנד, שם הקריאה היא יעד לאומי אסטרטגי לקידום הרווחה הנפשית של אזרחי המדינה ושל ערכים כדוגמת הוגנות ושוויון. מקומות עבודה, מוסדות חינוכיים, ארגונים ממשלתיים ואפילו אושיות תרבות ומשפיעני רשת מגויסים לתנועה הלאומית לעידוד קריאה.
כך, למשל, ביקור של כדורגלנים מפורסמים בבתי הספר והשתלבותם בשעת קריאה אינו מחזה נדיר, ובבתי הספר מצויים חללים ייעודיים לקריאה כמו ערסלים, מזרנים וכורסאות. השנה היא השנה הרביעית שבה פינלנד הגדירה בקמפיין מיוחד את חופשת הסתיו כ"חופשת קריאה". כך זה נראה כשמערכת חינוך מציבה יעדים, אך לא מתערבת או מכתיבה את שיטות ההוראה. כך זה נראה כשהקריאה היא יעד אסטרטגי, ולמורים ולבתי הספר יש חופש פעולה. הלחץ על המערכת יורד, והתפוקה אינה נפגמת אלא עולה.
כדי להציל את חדוות הקריאה נדרש שינוי תפיסתי כולל ביחס אליה, וזו לא פחות ממשימה לאומית. אבל עד שמקבלי ההחלטות יתעשתו, עלינו כהורים להיות מודעים לשיח שאנו מנהלים סביב הקריאה ולתת יותר מקום וכבוד לטעם הספרותי של ילדינו. וכמובן, ואולי זה הצעד הקשה ביותר לביצוע - לקרוא בעצמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו