המיליונים שלי בספוטיפיי, ותודה לביאליק ולרוקדי העם

בימים אלו אני מאוד־מאוד לחוצה, כי אני עובדת על אלבום. אני כותבת את זה גם לכם וגם לחברות שלי שאני מסננת, וזה לא תירוץ כי זה מה שקורה באמת. אני לא יודעת אם הן כועסות עלי כי, כאמור, אני לא עונה להן להודעות, אבל אני מניחה שהן חושדות.

אפשר לחשוב מה אני כבר עושה. שרה? נו, באמת. עוברת על 367 סוגי הסאונד של הקלידים עד שאני אמצא אחד שאני אוהבת? זה פשוט לא נשמע חשוב או דחוף מאוד, כמו נניח, מישהו שעובר השתלת כליה. הנה סיבה אמינה ללא לענות להודעות!

אבל האמת היא שפשוט אין לי זמן. אני מבריזה מהחדר כושר ואפילו לא מרגישה אשמה, כי אני באמת לא מספיקה ללכת, ולא כי התחיל לי אוטומטית הפרק בנטפליקס אז כבר התחלתי לצפות. אישה שאני לא מכירה כתבה לי באינסטגרם שהיא מזמינה אותי לבוא לעשות איתה הליכה ליד הבית שלה בנווה מבטח. היא נשמעה ממש חמודה, אבל אין לי זמן לעשות הליכה, וגם לא ידעתי איפה זה נווה מבטח (אחר כך הסתכלתי, זה ליד עזריקם).

• • •

לעשות מוזיקה זה משונה. שלא לדבר על להתפרנס ממוזיקה. אבל אפילו התהליך עצמו - שבו אני כותבת שירים ואז מקליטה אותם, ובמקום להוציא את כל הכסף שלי על תיקי מעצבים או גלידה אני מוציאה אותו על לשלם לנגני אבוב או כלי הקשה - הוא די מוזר. למי שלא בקיא, אבוב הוא הכלי הזה שאינו קלרינט ובשום פנים גם לא בסון. נגני כלי הקשה הם אנשים שיעמדו מול מיקרופון בעיניים עצומות, ינערו ערימת בלוטים לפי הקצב ויתנהגו כאילו זה מקצוע אמיתי.

וגם אני אישה בת 44, ואתמול ביליתי חמש שעות בלשבת על ספה ולצפות במתופף עושה בום בום עם הרגל ואז בום בום עם הרגל השנייה. אני בת 44, והיום רבתי עם הבן־זוג בצרחות על אם נבל הוא יותר "עתיק" או יותר "חלומי". בסוף ויתרתי לו, כי הבן־זוג מפיק את האלבום והוא זה שעושה את רוב העבודה.

מה אני עושה כל היום? מקליטה 16 טייקים של שירה לאותו השיר, ואז עוברת מילה־מילה ובוחרת אחת מ־16 האופציות. יש מילים שבהן אני לא בטוחה, ואז אני לוקחת את התחלת המילה מטייק אחד ואת סוף המילה מטייק אחר. זה היה יכול להיחשב רמאות, אלמלא באמת שרתי את כולם.

• • •

מי יקשיב לזה אחר כך? לא יודעת. זה לא עובד ככה עם אמנות. קודם עושים אותה, ואז רואים. אנשים תמיד יוצאים מנקודת הנחה שאם את עובדת במוזיקה, את בטח יודעת לכתוב "להיטים", ובטח יש מי שיודעים, אבל אני לא. למעשה, לאורך כל הקריירה שלי הקפדתי לטעות בעניין הזה. בכל פעם שחשדתי בשיר כלשהו שיש לו פוטנציאל להצליח, אנשים התעלמו ממנו כאילו חייהם תלויים בכך.

השירים שהצליחו תמיד תפסו אותי לא מוכנה. השבוע שיר שלי בשם "ציפור זהב" הגיע למיליון האזנות בספוטיפיי. מיליון האזנות הן לא עניין של מה בכך. זה אומר שמיליון אנשים האזינו לו פעם אחת, או איש אחד האזין לו מיליון פעם, אבל סביר יותר שזה משהו באמצע.

זה שיר של ביאליק שהלחנתי אי־אז ב־2011, ניסיתי להוציא לרדיו ב־2013, ואז חברת התקליטים שלי דאז, שאיתה הייתי בסכסוך משפטי, שלחה פקסים (פקסים!) לכל תחנות הרדיו כדי להתריע שהשיר לא באמת שלי אלא שלהם, כולל המילים, הלחן, הביצוע, הנגינה, הנגנים, חיים נחמן עצמו, שאריו, וגם הציפור התיאורטית המדוברת.

הוא יצא שוב באלבום, שיצא יום אחרי שסוף־סוף השתחררתי מהחוזה ההוא. פשוט שחררתי בבת־אחת אלבום שלם לרשת בלי להתריע, בלי יחסי ציבור, לפני שזה נהיה מהלך מקובל ולפני שביונסה עשתה את זה, סתם כי היו לי המון שירים שכתבתי ולא יכולתי להוציא במשך כמה שנים טובות.

ככה שבגדול אף אחד לא ידע על קיומו מאז ועד עכשיו. ואז אנשים התחילו לבקש אותו בהופעות. ואנשים אחרים שלחו לי צילומים של ההזמנות לחתונה שלהם עם ציטוטים מתוכו, ואז רב ידוע סיפר לי שהם שרים אותו בערב שבת, ואז הוא הפך ללהיט ריקודי עם, ואז הוא זכה בפרס האמיתי מאוד "שיר השנה בריקודי עם לשנת 2022" ואני הוזמנתי לטקס קבלת הפרס, ואפילו הלכתי.

השבוע הוא הגיע למיליון האזנות ועקף את "שיר אהבה פשוט". "ציפור זהב" הוא שיר שכמעט לא הושמע ברדיו, הוא שיר עם מילים כל כך גבוהות שכשהלחנתי אותו נזקקתי למילון (רציתי לוודא שאני אכן יודעת מה זה "עפאים"). אף פעם לא הצלחתי להבין מי האנשים שאוהבים אותו ואיך בעצם הם מודעים לקיומו, עד שהגעתי לאחרונה להופעה בתקוע.

• • •

הנשים בקהל היו נדיבות מספיק כדי לקבל אותי בחיבוק גדול. הן הכירו את המילים לכל השירים, מה שתמיד מחמם את הלב, אבל כאן הרבה יותר, בהתחשב בכך שמי שישבה שם באודיטוריום בתקוע יודעת ככל הנראה מה דעתי על התיישבות יהודית בשטחי C, או לפחות מתארת לעצמה.

אישה אחת אפילו התקשרה למארגני האירוע ביום שלפני, כדי לוודא שאני לא הולכת להגיד שום דבר מעליב. כששמעתי את זה ישר עלו לי מלא דברים מצחיקים וככל הנראה מעליבים להגיד, אבל המפיקה שלי עשתה את הדבר האחראי ואמרה למארגנים שהיא לא מקבלת אחריות. וגם הוסיפה שאם הגעתי עד תקוע, כנראה לא עשיתי את כל הדרך (ברכב ממוגן) כדי להעליב, אלא כי רציתי לשיר, וגם כי עם המלחמה והכל מזמן לא היינו בחו״ל! (סליחה, נו, הייתי חייבת!)

• • •

מוזיקה היא רכב משונה. כמו הרכב הראשון שלי, סוזוקי סוויפט מודל 95', שלוש דלתות, אף אחד לא רוצה לקנות אותו, אבל הוא לוקח אותך ממקום למקום. מהעכשיו אל זיכרון רחוק, מהגשמי לרוחני, מהדחקה אל כאב חי, מתל אביב לתקוע. אדם ואני עובדים על האלבום הזה לא רק כי זו העבודה שלנו, ולא רק כי זה מי שאנחנו, אלא כי הוא כלי קיבול לכל הרגשות שלנו מתשעת החודשים האחרונים, ואלוהים יודע שאלה הרבה רגשות.

אני אסירת תודה על שיש לי איפה להניח את כל הרגשות האלה, ותוהה מה אמורים לעשות אנשים שלא אוהבים מוזיקה. אם גם אתם מרגישים שלפעמים המציאות היא פשוט... יותר מדי, אני ממליצה מכל הלב לשים שיר יפה, לעצום עיניים, לנשום עמוק ולנער את הבלוטים.