הספרות נרמלה את הירידה: רילוקיישן

שני נושאים בולטים השנה על מדף הספרים בצומת ספרים ובסטימצקי:

הספרות העברית מקבלת כדבר מובן מאליו את הירידה מהארץ, ומייתרת את הצורך בחשבון נפש ערכי; וספרים רבים, מקוריים כמתורגמים, חוזרים לעסוק בפרטנות באירועי השואה.

הספרות העברית החלה לקבל את חיי הישראלים בחו"ל כחלק מהנורמליות. די לקרוא את רב־המכר המותח של איילת גונדר־גושן "רילוקיישן", שמתרחש בין ישראלים בחו"ל, כדי לעמוד על התופעה (גם אם לבסוף הם חוזרים בקושי לארץ).

בבת אחת, ההשלמה עם החיים בגולה מצויה בקטעים מרכזיים ב"איך לאהוב את בתך" (הילה בלום), ב"מותר" (אילן גורן), ב"משהו קורה לבלה" (אוריין צ'פלין) וב"אל תספר לאחיך", שהשאיר מאיר שלו כספר חריג בכתביו, ומן הסתם גם ביצירות של אחרים שלא קראתי. שלילת הגלות הזועמת, כפי שביטא אותה אברהם ב. יהושע, שוב לא נשמעת כלל. חלפה מן העולם.

יש לכך גם ביטוי בלחן העברי של 2023, שבו לא תיתכן קבלת פנים נלהבת לשירי נעמי שמר שנישאו בפי כל, כמו "אל בורות המים" ו"אל נא תעקור נטוע" - שלא להזכיר כמובן את "ירושלים של זהב". בטקסט ובחרוז המודרניים, זן זה - יוק.

גם ספרות השואה היא ערנית. השבוע מצאתי על מדף בחנות את "היתומים מוורשה" (קלי רימר), "הג'ינג'ית מאושוויץ" (נחמה בירנבוים), "כמיהה וגעגוע" (שפרה מישלוב) ו"השוליה מבוכנוואלד" (אורן שניידר), שלא הגעתי לעיין בהם. אך די ב"הבחירה" (ד"ר אדית אווה אגר), ב"בנות המחתרת" (ג'ודי בטליון), ב"לאור הבוהק של היום" (ד"ר אדוארד רייכר) וב"הפרפר והגרזן" (עומר ברטוב) כדי לתהות שמא העיסוק החוזר בשואה הוא בבחינת פרידה מצאצאי השורדים, שגם הם קרבים אל סוף הדרך. אין לי הסבר משכנע מזה.

באופן שרירותי משהו, נראה כי דווקא "הספר האדום" של אסף ענברי השאיר את רושמו הבולט בשנה האחרונה, ועדיין הוא נושא למחלוקת מהעבר עם ארומה עכשווית.

שלושת מוקדיו - מאיר יערי ממפ"ם ומהשומר הצעיר; יצחק טבנקין מאחדות העבודה ומהקיבוץ המאוחד; וד"ר משה סנה, שנע ונד בין ציונות לוחמנית לבין סף של בגידה רוחנית־לאומית, וחזר בתשובה בערוב ימיו - ייסרו את הנהגת תנועת הפועלים והיישוב העברי ותעתעו בה. הם חברו זה לזה והתפלגו מפני שבפועל לא יכלו ביחד ולא לחוד.

יערי הלך כסומא בארובה אחרי רוסיה הסובייטית על פשעיה, שבהם סירב להכיר זמן רב, אבל מה היה לטבנקין לעשות עימו במפלגה אחת לקראת הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות? ומה היה לבורגני ד"ר סנה, שדחק למאבק אלים בבריטים למען ריבונות יהודית עד כדי שיתוף פעולה עם האצ"ל והלח"י, שנואי הנהגת היישוב הממוסדת - ולפתע הרחיק לכת כדי כתיבת כתב פלסתר איום ונורא נגד הציונות, רק כדי שמאוחר יותר מצפונו יציק לו, והוא ישוב נכה מבחינה פוליטית לליבת האומה?

היה תוכן של ממש במהלכים האלה. דוד בן־גוריון, שחטא בעלילת דם נגד הרוויזיוניסטים בפרשת רצח חיים ארלוזורוב (שהשבוע ימלאו לו 90 שנה), ניסה לתקן את דרכיו בהסכם עם זאב ז'בוטינסקי - וטבנקין ויערי לא הניחו לו.

רוח רעה של שיסוי והסתה רווחה אז ביישוב, בדיוק כמו ב־2023, ולא חלפה אלא בגווע הדור.

ומה היה לטבנקין לפצל קיבוצים ומשפחות ואחיות ואחים לפי סוגיית הנאמנות לשלטון הדמים בבריה"מ?

לשאלות אלה היו יותר מסיבה אחת, אבל אחת מהסיבות היתה גם האגו הנפוח של שלושה מנהיגים בולטים, שלא השכילו לפרגן לבן־גוריון את מוטת כנפיו כמנהיג, כמדינאי וכמי שמשק כנפי ההיסטוריה הובילוֹ להקים את המדינה ולעמוד בראשה, הרחק־הרחק מהם. קרעי 2023 התרחשו גם בעבר. קריאת חובה.