חזרתי אל "1984", ספר הדיסטופיה הקלאסי המצוטט. זה שנכתב כביקורת על הקומוניזם, אבל שהתייחס גם לתופעות שהתרחשו תחת משטר הנאציזם.
"1984" הוא ספר קשה לקריאה, ולמרות זאת, ועל אף עשרות השנים שחלפו מאז שנכתב, הוא עדיין מרתק. יש שעשו בו שימוש זול. "האח הגדול" הפך לשמה של תוכנית ריאליטי מסוגה לא מאוד גבוהה, ו"משטרת המחשבות" היא כינוי שמדביק צד שמאל לימין, או להפך, כשמתרחש משהו שלא מוצא חן בעיניו. שני השימושים מוציאים את המושגים מהקשרם ומרדדים אותם.
העולם שאורוול בורא מתעסק בפוליטי, אבל לא רק. הוא נוגע בטבע האדם, בערך המשפחה, בכוחם ובתפקידם של יצרים, בנאמנות, במוסר ובאמת פנימית. אני מלווה את הגיבור ווינסטון סמית', מנסה להתחמק איתו מה"טלסקרין" ולתעד את חייו במחברת הסודית, אוספת איתו שברירי אותנטיות מהעבר, צופה בו בשקט כשהוא פוגש את ג'וליה, עוקבת אחרי מערכת היחסים שלהם ומייחלת שיחד יצליחו להפוך את מדינת אוקיאניה. אבל אני יודעת שזה לא יקרה.
זה קשוח לקרוא ככה ספר, אבל כל עמוד מעורר בי מחשבות חדשות, ולכן אני מתעקשת לפסוע בתוכו שורה־שורה, עמוד־עמוד.
אפשר לקרוא את הספר הזה מתוך פזילה מתמדת אל האקטואליה. למתוח אותו אל המציאות הפוליטית של היום ולתת לו פרשנות נוקבת ועכשווית. אבל זה בדיוק מה שלא כדאי לעשות.
לפחות בשלב הראשון, כדאי לקרוא ספר בהקשר שבו הוא נכתב ולהרוויח את נקודת המבט ואת ההקשר של הסופר. חשיבה עמוקה ופילוסופית, שמנותקת מההווה ושלא מחברת אותו ל"כאן ועכשיו", זה אולי מה שחסר לנו יותר מכל בעת הזאת.
בעולם שבו דפי הבית של אתרי החדשות מתעדכנים בכל כמה דקות; במציאות שבה הפושים לא נותנים לנו הפוגה; בימים שבהם סערות כובשות לנו את סדר היום, עד שהן מתגלות כסערות שווא וחוזרות קטנות ונשכחות אל החוף; בעת שבה כבר התרגלנו לקרוא ולכתוב טיעונים נמוכים ושפה ירודה ברשתות - נדמה ששבוע הספר מגיע בדיוק בזמן.
הקריאה בספר, כל ספר, ולו האקטואלי ביותר, היא הפוכה ממציאות ה"כאן ועכשיו" המהירה שלנו. היא נבנית נדבך־נדבך, העלילה מתפתחת לאט, המסרים הסמויים והגלויים מעוררים מחשבה, והחוויה ממשיכה עם הקורא הרבה אחרי שסגר את הספר באנחה. בדיוק במקום הזה, שבו השיח הופך רדוד ושטחי וחסר עומק - מגיעים הספרים, שמזכירים לנו שיש בעולם גם קצב אחר ועומק אחר ומחשבות שהן מעבר להיום.
מדי שנה, בחודש הספר העברי, עיריות ומתנ"סים מארגנים פעילויות קריאה, הצגות ומפגשי סופרים לילדים, כדי לנתק אותם מעט מהמסכים ולחבר אותם לעולם הספר. נדמה שהשנה, אולי יותר מאשר בכל שנה אחרת, היה מתאים לארגן מופעים כאלה גם למבוגרים, כדי להרחיק גם אותנו מהעולם הדיגיטלי חסר השקט ולהשיב אותנו לקצב החיים המעמיק.
נכון, יש בספרים הרבה דמיון, והם לא תמיד מחוברים למציאות - אבל כזה הוא גם עולם הדיגיטל העכשווי שלנו, רק שהספרים לא מתיימרים לשקף לנו את העולם האמיתי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו