הצצה נדירה לחדר העריכה

40 אלף איש צעדו בתחילת השבוע בשדרה החמישית של מנהטן. 40 אלף איש, יהודים ולא־יהודים, כולל ראש עיריית ניו יורק. הם יצאו מהבית, לבשו תלבושות ססגוניות, עלו על משאיות מעוצבות ונופפו בדגלי ישראל כדי להביע את תמיכתם במדינת היהודים. הם השקיעו את זמנם ומרצם כדי להראות שישראל היא מדינה נפלאה בעיניהם, מקום בעולם שראוי לחזק אותו. האווירה היתה חגיגית, מחבקת ואפילו מרגשת, אבל אם בחרתם לצפות בחדשות 12 ביום התהלוכה - לא הייתם יכולים לדעת את כל זה.

חדשות 12 לא דילגו על קיומה של הצעדה. הם כן דיווחו עליה, אבל הזווית שהם בחרו להציג לצופים היתה מאוד מסוימת. הם לא דיברו על התמיכה ועל החגיגיות, אלא הם בחרו להתמקד במחאה שהיתה לפניה וסביבה - והוסיפו, כדי שאיש לא יפספס, שהמחאה אמורה להמשיך לאורך כל זמן השהייה של נבחרי הציבור הישראלים בארה"ב.

חשוב לדעת - השנה צעדת התמיכה המסורתית בישראל חזרה להתקיים מאז שהופסקה עקב הקורונה, ומספר הצועדים בה היה גדול. בזמן שמערכות החדשות לא מפסיקות לספר לנו על המתח בין ישראל לארה"ב - לא רק בדרג ההנהגה, אלא גם בין הקהילה היהודית שם לבין ישראל - הצעדה מצביעה על מציאות אחרת בשטח.

ומה באשר למוחים? במהדורת החדשות סיפרו על אלף איש שמחו נגד הצועדים. עיתונאים שצעדו במנהטן, ששוחחתי איתם בזמן אמת, לא ידעו שהיא בכלל מתרחשת, מכיוון שהיא נבלעה בתוך ההמון. בהמשך קיבלתי סרטון שהראה כמה עשרות אנשים קולניים שעמדו בשולי הדרך. למחרת כתבה שני גרנות־לובטון, ממארגנות המחאה, כי אלף אנשים צעדו בתהלוכה נגד מדיניות הממשלה. התמונה שצירפה המחישה מספר קטן לפחות פי שניים.

כשערוץ 12 דיווח על אלף מוחים - הוא הסתמך על המארגנים, בלי לאמת את המספר או לבקש הוכחות או תמונות. טוב, זה כבר לא חדש. התרגלנו לכך שאנשי המחאה זורקים מספרי מפגינים מופרכים, ושמהדורות החדשות מדווחות על כך כאילו היו אמת מוחלטת.

אבל גם אם נניח שהיו שם אלף איש - מהם האלף לעומת ה־40 אלף? למה לעסוק שוב ושוב במפגינים הספורים, ולהתעלם מתהלוכת הענק עצמה? למה לא לספר את הסיפור החדשותי האמיתי?

מהדורת חדשות עניינית, אם החליטה לעסוק במחאה במקום בצעדה, היתה אמורה לכל הפחות להביא את העיתונאים לבדוק מיהם הצועדים, מהם המניעים שלהם, אם הם תומכים בישראל, אם גם במנהיגיה. היא היתה יכולה להציף שאלות קשות, למשל: האם המחאה עלולה לפגוע בשמה הטוב של ישראל? האם מישהו חושב על היום שאחרי?

אבל דבר מזה לא היה. בסיום העיסוק במחאות בניו יורק סיכמה מגישת המהדורה, יונית לוי: "בימים כתיקונם היינו מאוד שמחים על צעדת התמיכה בישראל, אבל אנחנו לא בימים כתיקונם, ותשומת הלב זזה למקום אחר". וזה, רבותיי, הוא לב העניין.

בחודשים האחרונים כבר התרגלנו לתקשורת שמאל מגויסת "על מלא" נגד הרפורמה והממשלה. הצופים כבר לא מתפלאים כשהם נתקלים בסיקור מוטה. רק שהציבור לא תמיד מודע לנושאים שכלל לא מגיעים לידיעתו, משום שהם נופלים בחדר העריכה. האייטמים הללו לא יגיעו אל המסך הקטן בבית, משום שהם עלולים ליצור רושם שיש לממשלה תומכים, שישראל לא קורסת כלכלית ואולי גם שהקואליציה מתפקדת.

צופים מן המניין לא זוכים בדרך כלל להציץ לתוך חדר העריכה של החדשות ולראות מה לא יגיע עד אליהם. אבל כאן, לרגע אחד, הם יכלו לראות איך זה עובד. הנה נושא שראוי לסיקור במהדורת החדשות - אך המגישים והעורכים בוחרים לא לעסוק בו, כי זוהי לא העת לשמוח על הצעדה. תשומת הלב מופנית כלפי קומץ מפגינים שממררים את חייהם של נבחרי הציבור - כי זה מה שחשוב עכשיו, ולא הקריטריונים הרגילים, האוניברסליים, של החדשות. אכן, יונית, ימים לא כתיקונם.