שונאים בכאילו

הרבה מאוד שנאה מציפה את המרחב הציבורי שלנו.

בכל פעם נדמה שציבור אחר חוטף, זוכה לשמות גנאי, לחוסר כבוד ולדחיקה מהקונצנזוס.

אך האם השנאה בשטח עזה כמו הנפח שהיא מקבלת בשיח הציבורי?

נחזור אחורה: השנאה משתקפת אלינו בקמפיינים, והפעם מדובר בחרדים. זה התחיל בהפגנה ש"הטילה מצור" על בני ברק, עיר ואם בישראל. ההפגנה אמנם לא זכתה להיענות רבה, אבל כללה התקפות אישיות על עוברים ושבים, הצגת תמונות עירום ורמיזות גסות שקושרות בין חרדים לבין תאוות כסף. ביום שני השווה ח"כ לשעבר אביר קארה את החרדים לחבורת גנבים שפרצו לביתו; כמה ימים קודם האשים העיתונאי חיים הכט ברדיו "קול רגע" את החרדים בגזילה, ואמר שיותר כסף לחרדים משמעו בתי חולים קורסים.

בין לבין אמר יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד כי התקציבים לחרדים הם לא פחות משוד "מהילדים שלנו". מצע כזה מצמיח אווירה דומה ברשתות החברתיות, ואפילו ברחוב. הוויכוח הוא לגיטימי. סוגיית הנשיאה בנטל, חלוקת עוגת התקציב ומתן קצבאות מול עידוד יציאה לעבודה הם בעלי חשיבות קריטית. אבל יש דרך לנהל ויכוח, והיא לא עוברת בהשחרת ציבור שלם ובהפיכתו לעלוקה.

צרכני תקשורת וגולשי רשתות חברתיות עשויים לחשוב שהציבור קונה בהמוניו את תמונת המציאות המוצגת בהן. אבל מי שיוצא אל העולם האמיתי עשוי לפגוש מציאות חלופית.

זוכרים את הסרבנות שהחלה בחיל האוויר והתפשטה ליחידות עילית אחרות בצבא? המציאות הצטיירה מפחידה ומאיימת. אבל במבצע מול עזה, הפלא ופלא, ההיענות למילואים לא פחתה, אפילו לא היתה שווה להתגייסות לאורך השנה. היא גדלה ב־25% והגיעה ל־95%. ביום פקודה כולם התייצבו: הטייסים והחי"רניקים, אנשי המודיעין ופיקוד העורף. מה שעוד רוחש מתחת לפני השטח הוא ההחלטה של עוד ועוד אזרחים לא להפקיר את הזירה הציבורית רק לפוליטיקאים ולתקשורת.

מעגלים הולכים וגדלים בוחרים לכבות את הטלוויזיה. הם קמים מהספה, חוצים את הכביש ונפגשים עם מי שחושב אחרת מהם. מעגלי השיח שהם פרי יוזמה פרטית או ארגונית מתרבים. "אנשים אחים אנחנו", "נפגשים", "הסיפור המשותף", "משנים כיוון", "הרבעון הרביעי", ועוד; מתברר שרבים לא מוכנים לוותר זה על זה, או על המדינה.

אנחנו נמצאים בערב חג השבועות, חג מתן תורה. אי־אז, כשעם ישראל יצא ממצרים, הוא עמד למרגלות הר סיני יחד. בלי הבדלי גיל, מגדר או שבט, בלי סינון על רקע אידיאולוגי או דפוסי הצבעה. אל תתבלבלו. עם ישראל ידע להתווכח עוד כשהיה עבד, וגם בדרך הארוכה אל הארץ. תמימות דעים היא לא מהמאפיינים החזקים שלנו. אבל ברגע המיוחד ההוא היתה אחדות. שנים רבות אחרי, אני ממליצה לכולנו, גם למי שמאמין בהתגלות ההיא וגם למי שעבורו היא רק מיתוס תרבותי, לאחוז בנקודת המוצא הזאת, לדעת שאנחנו יכולים ללמוד זה מזה וללמד זה את זה.

תנאי הסף הם בסיסיים יותר: נטישת השנאה, כבוד הדדי והקשבה כנה.