היום ייפתחו בריגה, בירת לטביה, אירועי 100 שנה להקמת בית"ר, תנועת הנוער והצעירים, שנוסדה בעיר הזאת ב־1923 בהשראת זאב ז'בוטינסקי. לראש בית"ר לא היה ספק באשר למטרת התנועה, והוא פירט אותה בבהירות עילאית:
"תפקידה של בית"ר הוא פשוט בתכלית, ואף על פי כן קשה מאוד - ליצור את אותו הטיפוס היהודי שהעם זקוק לו כדי להקים את מדינת היהודים במהירות גדולה יותר ובאופן מושלם יותר". בתרגום לשפת היומיום - ז'בוטינסקי והבית"רים ביקשו לעצב יהודים בעלי תעוזה.
אמנם המילה הזאת לא מופיעה בנדר הבית"רי, אבל היא מזקקת את מה שהבדיל בין האבטיפוס של היהודי הגלותי לבין מה שנחוץ היה כדי להקים מדינה יהודית נגד כל הסיכויים.
רק תחשבו על זה: היהודים היו אז מיעוט בכל מקום. הם נרדפו, הופלו, הושפלו והורגלו למצבם הנחות, ואילו ז'בוטינסקי קרא להם לזקוף את הגב ולהעמיד את עצמם לשירות האומה, כדי שרעיון הבית הלאומי בארץ ישראל יהפוך מחלום למציאות לא בעתיד הרחוק, אלא עוד בחייהם. בשביל להשיג יעד כה יומרני נדרשה התעוזה.
החזון הזה של ז'בוטינסקי התממש בזכות חניכיו בבית"ר, ולא פחות - גם בזכות חניכי התנועות הציוניות האחרות. לראשונה אחרי מאות רבות של שנים, קם לעם היהודי דור בעל תעוזה יוצאת דופן, דור ששום מכשול לא היה מסוגל להרתיע או לעצור אותו. הדור ההוא הטיל את עצמו "עַל כָּל מַעֲצוֹר וּמֵצָר", אם היו אלה שיממון וביצות ואם אויב גדול וחזק פי כמה, ויכול להם. הדור ההוא לא היסס לקרוא תיגר על מעצמות - דבר בלתי מתקבל על הדעת עבור יהודי גלותי - ויכול גם להם.
הדור ההוא השיג את הבלתי ייאמן: הוא הקים מדינה, הגן עליה מפני הרבים שקמו לכלותה ושינה את מהלך ההיסטוריה היהודית. בלי התעוזה - כל זה לא היה קורה.
ואז, ככל שעברו השנים, התחלפו הדורות והמדינה היהודית הפכה לעובדה, משהו בהיבט הזה השתנה. ישראל התעצמה עד מאוד בחומר, אך חלקיה המרכזיים איבדו משהו ברוח. הם איבדו את התעוזה.
באופן פרדוקסלי, דור הבית"רים של ז'בוטינסקי, שלא נהנה מהעוצמה שיש היום לישראל, חשש פחות. אילו ראש בית"ר היה זוכה לראות את הגייסות של צה"ל ואת זרועותיו השונות שמסוגלים לחולל ניסים ונפלאות - היה לבטח מתמלא גאווה. אך לו היה שומע את המנגינה הקבועה של הקודקודים הבכירים, אלה שתמיד "חוששים מהסלמה" ומעדיפים את השקט על פני ניצחון והכרעה - היה מתפוצץ מאכזבה. השקט הוא רפש, קבע ז'בוטינסקי בחדות את עיקרי משנתו, וכדאי שנקשיב לה ונממש אותה גם היום.
העוצמות האובייקטיביות של ישראל במאה ה־21 מאפשרות לה לפתור כל בעיה, להכתיב ליריבותיה את המציאות ולהשיג כמעט כל יעד מדיני. אלא שכמו בבישול, כדי שהמרכיבים הטובים ייצרפו לכדי מנה חלומית, דרוש התבלין הסודי. התבלין הזה הוא התעוזה.
בזכות התעוזה קמה המדינה הזאת, והיא תפרח ותתעצם לממדים חלומיים אם רק נחזיר את התעוזה למנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו