אז שירה גפן באה להלוויה של אביה יהונתן, זכרו לברכה, בחולצה שכתוב עליה "אין דמוקרטיה עם כיבוש". נו, אז מה קרה? זה מפריע למישהו לשיר עם הילדים באוטו "אבא חזר מאילת" בדרך חזרה מאילת? לא.
השירים של אבא שלה הם של כולם - נכס של כל דוברי השפה העברית ושל כל השותפים למסע הישראלי, אבל הדרך שבה היא בוחרת להיפרד ממנו היא שלה.
לפני שנים רבות שיפצנו את הבית. הקבלן הגיע מוקדם בבוקר והשאיר פועל זר מהונגריה (עם השנים שכחתי את שמו) כדי שישבור קיר ויתקן ויצבע את השארית. אחרי שלב השבירה הצעתי לו לעשות הפסקה ולאכול איתי ארוחת בוקר.
בזמן שאכלנו, הפועל הסתכל על הקיר ואמר לי: "אצלנו זה לא היה קורה".
"מה לא היה קורה?"
"בהונגריה כל דבר זה מקצוע - אצלנו מומחה אחד שובר את הקיר, מומחה אחר מתקן, והשלישי צובע. אצלכם כולם מומחים להכל".
בעניין הזה נראה לי שיש לנו מה ללמוד מההונגרים: הצטיינות יתרה בתחום מסוים לא אומרת שום דבר על שאר התחומים. לא כולם מומחים להכל. להפך: טייס קרב שמקבל החלטות של חיים ומוות בשבריר שנייה הוא לאו דווקא הטיפוס שמיטיב לראות ניואנסים, ומכיון שנושא כמו רפורמה משפטית הוא מלא ניואנסים, "זכינו" לנאום הפלקטי והמביך להחריד של קברניט אל על ביום השואה.
גם גנרל מעוטר כמו אהוד ברק הוא לאו דווקא הקול שצריך להתייחס אליו כשהחברה הישראלית קרועה. אותן התכונות שאפשרו לו בצעירותו להסתער תחת אש בלי לראות בעיניים, מאפשרות לו היום, בלי לעשות חשבון, לקרוא לסרבנות בצה"ל.
כדאי מאוד שנרחיק את הבולדוזר המסתער הזה מהקורות התומכות של הבית הלאומי הישראלי.
והוא הדין עם אמנים, סופרים, משוררים וזמרים. ההצטיינות בתחום הזה מחייבת עולם רגשי סוער.
אם אתה לא מתרגש משטויות, אתה לא יכול לרגש. אבל אנשים שמתרגשים בחינניות מצדף שאבא הביא מאילת הם לא בהכרח פרשנים פוליטיים מוצלחים (בהקשר הזה, זכותם המלאה של הקוראים להעביר ביקורת גם על כותב הטור הזה).
המודל הישראלי, שבו הכל מעורבב וכולם מבינים בהכל, הוא חלק מהדנ"א הישראלי החינני והפרטצ'י, והוא לא ישתנה. לכן ההפרדה היא באחריותנו. היכולת להגיד "אני אוהב את השירים שלו, אבל לא סובל את הדעות הפוליטיות שלו" היא אך ורק באחריותנו.
אני מקווה שבאל על ימצו את הדין עם הקברניט שסרח, אבל גם אם לא - אני מסוגל להגיד לעצמי: "חבר יקר, דעתך תהיה חשובה יותר מדעתו של כל אחד מהנוסעים רק במקרה שיהיה כשל במנוע".
אני לא מסכים עם שירה גפן. אני חושב שחברה ישראלית שקוראת לנוכחות יהודים ביהודה "כיבוש" מרחיקה את פתרון הסכסוך ולא מקרבת אותו. אבל אני מודה לאביה על המון שירים יפהפיים שליוו את חיי, ואין לי, או לאף אחד אחר, שום זכות לבקר את הדרך שבה היא מחליטה להיפרד ממנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו